קשה להבין את סערת הרוחות שחוללה ההשוואה שערך אריאל שרון בין מצבה של צ'כוסלובקיה בשנות ה-30 לבין מצבה של ישראל היום. למעשה, אם התבטאותו לקתה בחסר, היה זה בכך שהיא לא הייתה מרחיקת לכת מספיק, ולא המחישה די הצורך את הדמיון המצמרר בין המקרים.
בכל השוואה היסטורית אפשר כמובן להצביע על הבדלים במאפיינים, בהתהוותם, בהתפתחותם ובסיומם. לפי כך - אלא אם פוסלים לגמרי כל אפשרות של הפקת לקחים מההיסטוריה או עריכת הקבלות בין מקרים שונים בתולדות העמים - יהיה זה סביר לקבוע את ערכן של השוואות היסטוריות ואת מידת הרלוונטיות שלהן על סמך הערכת המשקל היחסי של הדומה והשונה שביניהן. במיוחד חשוב במסגרת הערכה כזו היא ההבחנה בין דמיון ושוני ברמה של עקרונות מבניים וקשרים סיבתיים כללים מחד גיסא, לבין פרטים נסיבתיים טפלים מאידך גיסא.
ולענייננו. יש דמיון רב בין המקרה של צ'כוסלובקיה (שנתבעה לוויתורים טריטוריאליים בשנות ה-30) למקרה של ישראל (שנתבעת לוויתורים כאלה היום). בשני המקרים מדובר במדינות דמוקרטיות מבודדות, שנמצאות בסביבה עוינת, שבה רוב המשטרים הם דיקטטורות שחומדות את שטחן. בשני המקרים נתבעו/נתבעות המדינות הדמוקרטיות לוותר על חבלי ארץ הרריים (חבל הסודטים וחבל יו"ש), שלהם חשיבות אסטרטגית מכרעת כמחסום מפני פלישה. בשני המקרים הלחצים לוויתורים הטריטוריאליים נעשו על רקע תביעות של קבוצה אתנית (הסודטים ממוצא גרמני שם, והפלסטינים כאן), בעלת זיקה למשטרים רודניים, להסיר מעליה "שלטון של עם אחר" (הצ'כים והיהודים) במולדתה ההיסטורית מזה מאות שנים. בשני המקרים, הלחץ הופעל על המדינות הדמוקרטיות על-ידי בנות בריתן המוצהרות, המעצמות המובילות בעולם הנאור, בשם היציבות הבינלאומית, במאמץ לפייס עריצות מאיימת.
טועים או מטעים
אפשר להמשיך ולמנות נקודות דומות, או להראות הקבלות נוספות בין מה שהתרחש ערב מלחמת העולם השנייה לבין המתרחש כיום, כשהעולם ניצב אולי על סף עימות גלובלי חדש, אבל חשוב יותר במסגרת רשימה קצרה זו להפנות תשומת לב לביקורת שנמתחה על התבטאותו של שרון – ולהדוף אותה.
ראשית, אלה שמנסים להצביע על ההבדל בין מצבם הצבאי החלש כביכול של הצ'כים מול הגרמנים, לבין עוצמתה הצבאית של ישראל מול ערב - כפי שעשה ח"כ יוסף (טומי) לפיד –טועים ו/או מטעים. הרי לפני הוויתורים הטריטוריאליים נרתעו הגרמנים מלתקוף את צ'כוסלובקיה. הפלישה באה רק לאחר שהשטח האסטרטגי, על ביצוריו ומתקניו הצבאיים, נמסר לשלטון גרמני. כפי שמתארים שני חוקרים ידועי שם: "ערוותה של צ'כוסלובקיה נחשפה לאחר אובדן מערך ההגנה שלה ולאחר נטישתה מצד בנות בריתה המערביות. ערוותה היא שהזמינה את היטלר לפלוש ...".
שנית, אין לראות בדבריו של שרון האשמה של הנשיא בוש כאילו הוא מתנהג כצ'מברליין (ראש הממשלה הבריטי שהוביל את נטישת צ'כוסלובקיה), אלא אזהרה מפני תוצאות הרות אסון, שעלולות להתרחש אם אכן ינהג כך – כפי שכנראה מייעץ לו שר (או משרד) החוץ שלו. ככלות הכל, לא רק צ'כוסלובקיה סבלה מהציניות המרושעת ומהאיוולת קצרת הרואי של מדיניות הפיוס, אלא העולם כולו - בייחוד 40 מיליון הקורבנות ששילמו בחייהם את מחיר כישלונה.
על כן טוב עשה ראש הממשלה כאשר הציב את העולם בבוטות ראויה אל מול האמת הבלתי נעימה. הוא ישגה אם יירתע מהביקורת ויחדול מהקו הזה. בכך הוא יאפשר למערב שוב לחמוק מהתמודדות אמיתית עם האיומים המתהווים, ולשגות פעם נוספת בנטישת בני ברית ובפיוס יריבים.
