| |
מי שלא בא, חבל
איך להעביר את הימים שלפני הקרנבל, איזה גבול לא לעבור כשהוא פורץ, עם איזו תהלוכה להזדהות, איפה לאכול
סלבה ברזילאי, ידיעות אחרונות
כשפדרו אלבארס קבראל הגיע לברזיל באפריל 1500, זה היה חודשיים אחרי הקרנבל... טוב, בעיני ברזילאים רבים הקרנבל קדם אפילו לבריאת העולם.
מי שיגיע לריו לפני, יראה עיר מאורגנת, מצוחצחת, עם הרבה חיוכים לקבל את האורחים. בכלל, ריו דה ז'נירו היא היום עיר נינוחה ובטוחה, בניגוד לתדמיתה עד לא מכבר. העיקר כאן זה להשיל את פוזת התייר ולהרגיש בבית. תיירים זה תמיד האחרים.
בבנגקוק מתדרכים את התיירים לא לעלות לאוטובוס מלא, כדי להבטיח שהארנק יישאר בכיס. ברומא החבר'ה עובדים על וספות, וכשהם רואים תיק עור או מצלמה, תוך שניות הוא שלהם. בברצלונה, יש בתחנות המשטרה הגדולות דלפקים להגשת תלונה על גניבה בשלוש שפות. במקסיקו סיטי, אם אתה אומר שאתה הולך לבד לראות את המריאצ'יס בכיכר גריבלדי, אנשים מסתכלים עליך כעל גיבור או משוגע. אפילו בסאו-פאולו, עיר בת עשרה מיליון תושבים, בשביל להסתובב בכיכרות אחרי 20:00 צריך סיכום מוקדם עם אלוהים. מה אני אגיד לכם, גם בריו קורים דברים, גם כאן יש פשע פה ושם, אבל הפשע הכי גדול הוא לא להיות בריו בזמן הקרנבל.
ריו האחת והיחידה לא מזכירה שום עיר גדולה אחרת בעולם. אין לה את התזזיתיות של ניו יורק, אין לה את הערפל של לונדון, אין לה את השיק של פריז. שילוב הפנינים הארכיטקטוניות שבה עם ההרים הגולשים אל הים - מדהים. אבל המאפיין הכי משמעותי של היפהפייה הלטינית הוא אנשיה: הקריוקאס. הם שופעים שמחת חיים וחושניות ותמיד מתמזגים עם הסביבה. כל בחורה על חוף הים, עם הטנגה שמותירה מעט מאוד מקום לדמיון, מיד מזכירה את השיר המפורסם של טום ז'ובים "הנערה מאיפנמה", שתורגם לכל-כך הרבה שפות. כל פרצוף ברחוב או על איזה ספסל, הוא התחלה של סיפור.
בגלל שאתם לא קריוקאס (ולא תהיו גם אם מאוד תשתדלו), כמה עצות פשוטות: כל מה שלא הכרחי תשאירו במלון. תעזבו אתכם מעניבה וז'קט, ואת החולצה תשאירו מחוץ למכנסיים. נעליים? גם הן לא לעניין. נעלי אצבע מאוד מקובלות, אבל בשום פנים ואופן אל תצאו לרחוב עם סנדלים וגרביים. בנות, כמה שפחות! איפור דווקא כן, כי חשוב לצאת מטופחות. בזה הקריוקות אלופות. גם את השעון, אגב, תשאירו מאחוריכם. בכל 100 מטר בריו, ובמיוחד בקופקבאנה, תראו עמוד ענקי עם שעון דיגיטלי, שמציין גם את הטמפרטורה. ועכשיו, לאחר שמחקתם את פרטי הדרכון וחתמתם על אזרחות זמנית, ועם קצת אמונה והרבה שמחה בלב - אתם מוכנים לקרנבל שלא תשכחו לעולם.
לפני הקרנבל
אם אתם מתכננים להגיע לפני הקרנבל, קחו בחשבון שלילה במלון בקופקבאנה (אם עוד נשארו חדרים) זה עניין של 150-100 דולר. באיפנמה או בלבלון, שכונות היוקרה של ריו, תשלמו כבר יותר. במרכז העיר תמצאו חדרים ב-50 עד 80 דולר, אבל אז אתם מרוחקים מקופקבאנה, שזה הדבר האמיתי. סדר היום פשוט. לקום מוקדם (לא צריך להגזים, לא כמו בטירונות), לשכור על חוף הים כסא-נוח בשני דולרים, למרוח הרבה שמן שיזוף (עכשיו בערך 40 מעלות שם...), ולשרוף לפחות שעתיים מול התהלוכה האינסופית שתעבור מולכם. אסור להגיע לבנים לקרנבל.
מוסטפה עם הכאפייה, שמוכר מאפים ערביים שאשתו הוציאה מהתנור בבוקר, לא יפספס אתכם. כדאי מאוד, הכול טרי-טרי. אחר-כך יעבור אחד שמוכר קייפיריניה, המשקה הלאומי: לימון סחוט עם סוכר וקשאסה (משקה אלכוהולי מקנה-סוכר). זה טעים, לא תשאירו טיפה, אבל גם לא תרגישו כלום. זאת אומרת, עד שתנסו לקום מהכיסא. הרגליים לא רוצות לזוז? זה בסדר, חברים, סימן שאתם מסודרים להמשך היום.
אחרי הים, מקלחת זריזה וארוחת צהריים קטנה. אפשר לאכול במסעדות החביבות ההן שמוכרות לפי משקל (בין חצי דולר לשני דולרים ל-100 גרם). לכו על 500-400 גרם סלטים ועוף קטן. הוא כל-כך פריך שתחסלו אפילו את העצמות.
בצהריים נחים קצת ואחר-כך יוצאים לטיול חובה בקורקובדו (ההר המפורסם, 700 מטר גובה, שמתנשא מעל העיר) ובהר הסוכר (400 מ', תצפית מרהיבה ממצוק הגרניט). אוהבים כדורגל? אל תעזו לפסוח על אצטדיון המרקאנה. אם יהיה לכם מזל תצליחו לראות שם את אחת הקבוצות הגדולות של העיר (פלמנגו, ואסקו דה גאמה, פלומיננזה או בוטאפוגו) משחקות בטורניר ריו סאו-פאולו, נגד הגדולות של העיר היריבה. אם אין משחק, לכו לבקר (בבוקר) במוזיאון הכדורגל באצטדיון. סניור איזאיאס, המדריך הראשי, בטח יספר לכם שב-1950 הוא היה מחזיר כדורים במשחק שכולם רוצים לשכוח, בין ברזיל לאורוגוואי, בו נכחו למעלה מ-200 אלף צופים. הוא גם יודע כמה מילים בעברית, והטיפ בהתאם.
בערב, האפשרויות רבות. למשל, ללכת לחזרות של בתי-הספר לסמבה למיניהם. מדובר כמובן בחזרות האחרונות לפני הדבר האמיתי. 6,000 משתתפים מנפיק כל מועדון כזה למצעד הססגוני, והדבר היחיד שמנחה כל אחד ואחד הוא לנצח את הקרנבל.
מספר הבנות בחזרות עצום. הן נכנסות בלי לשלם, רוקדות על השולחנות ומחייכות לכל עבר. לא לדאוג, גם אתם תזכו בחיוך. אבל תזכרו: אסור לגעת! זה הזמן להחליט עם איזה בית-ספר אתם הולכים בקרנבל, כלומר רוצים שינצח (השתתפות במצעד תחת דגל אחד מ-14 בתי-הספר עולה כסף, ולא כסף קטן). תוכלו לבחור לפי הצבעים. את מועדון סלגיירו, למשל, תזהו לפי האדום-לבן. כוכב הכדורגל רומאריו מזוהה איתו. מנגיירה של הזמרים שיקו בוארקי וז'ילברטו ז'יל מופיעים בוורוד-ירוק. בז'ה-פלור של גל קוסטה בלבן-תכלת. פורטוגזית אתם מן הסתם לא יודעים, אבל תהיו מוכרחים ללמוד את השיר של בית-הספר בו בחרתם. גם זו לא בעיה, כי בפזמון החוזר תמיד יש איזה "לה- לה-לה", "יה-יה-יה", או "או-לה-לה" שקל למלא את הריאות איתם ולשיר בקול רם. ותקנו חולצה של המועדון.
ועכשיו הגיע הזמן לאכול באמת. לכו ישר ל"מריוס", או שבו אצל המתחרה, "החזיר הצוחק" (סניפים של שתי הרשתות - בכל רחבי העיר). כ-20 דולר, ואתם נהנים מ-18 סוגי בשר, 15 סוגי דגים, סלטים בלי סוף, לבבות דקל, שרימפס וכל מה שרק בא לכם. כדאי לשמור מקום בבטן.
ואם אתם רעבים ב-2:00 בלילה, בסוף הקופקבאנה יש מסעדה קטנה שקוראים לה "סרבאנטס". שם תאכלו בעמידה סנדוויצ'ים שבחיים לא תשכחו - פילה בקר ואננס, צ'וריסו ומשמש (וזה עוד כלום). שתו גואראנה, שימתיק לכם את הלילה. בימים שלפני הקרנבל הכול קורה ברחובות. בקופקבאנה למשל, כל ימי שני, רביעי ושישי יש תהלוכת הכנה של ה"בנדה איפנמה", שבקרנבל עצמו זו תזמורת שצועדת לאורך כל הקופקבאנה וכל המשתתפים הם גברים לבושים כנשים.
בקרנבל
בקרנבל מותר הכול. בפורטוגזית אומרים: "בקרנבל מותר לבעוט גם בעמוד שמחזיק את האוהל". הכול מתפרק, שום דבר לא חשוב.
במסיבות בסגנון יווני-רומי (שהיו הרקע להמצאת הקרנבל) היו שני אלים - מומו וקומו. מומו זה ההוא שהיה עושה מסיבות מתוכננות היטב, מתוחכמות ועליזות. קומו, לעומתו, מסמל את תאוות השולחן, חושניות, בלגן, סקס ואורגיות. הקרנבל היום משלב בין שני היסודות. רבים רואים באירוע חג מתפוצץ של שמחה, היתר גורף להשתולל, לשתות, לעשות סקס. למי שהולכים או הולכות לתרגם את זה הלכה למעשה, קצת זהירות: לקחת כדורים נגד צרבת, להצטייד באמצעי מניעה, ולבדוק כל הזמן את הגבולות שלכם, כי לשום דבר אין כאן גבול. מומלץ ללכת אחריהם. להוריד את החולצה, גם את וגם אתה, לקשור את החולצה על הראש, ואתם כבר מחופשים. אם אתם רוצים רק להסתכל, זה גם טוב. שווה להסתכל, כי כל אחד יותר מצחיק מהשני.
יש לבית-הספר שעה ו-20 דקות לעבור את המסלול בשירה, ריקוד ונגינה, כדי לקנות את לב הקהל והשופטים. הפרס הכספי לא משנה בכלל. מה שחשוב זה להיות אלוף הקרנבל. אני, למשל, הולך תמיד על סלגיירו. קונה כרטיס ל"סמבודרומו" (היציע האינסופי והמבוקש באחד מקטעי המסלול - בין 30 ל-70 דולר לכרטיסים העממיים, 110-70 דולר בישיבה ממש סמוך למסלול), משנן את הסיסמה "א-קמפיאאו, א-קמפייאו" (אלופים, אלופים), ועורך הכנה פיזית, ובעיקר נפשית. תנוחו טוב בצהריים, תלבשו בגדים מאוד-מאוד קלים, ותלכו להתמקם כמה שיותר מוקדם (חפשו אנשים עם חולצה של אותו בית-ספר שבחרתם).
עד שהפייבוריטים שלכם יתחילו לעבור מולכם, תראו את הביצועים של בתי- הספר האחרים. מותר לשיר את השיר שלהם ולרקוד איתם. ואז יודיעו ברמקולים שהקבוצה שבחרתם מתחילה. אתם כבר תראו מה יקרה לכם. צמרמורת! משהו כמו שער בדקה ה-90 שמביא את הגביע העולמי. בימים שאין תהלוכה יש מסיבות סגורות. גם זה שווה מאוד. למשל, הנשף של פלמנגו. במסיבה הזו מותר להיכנס רק בשחור-אדום, כמו שלמסיבה של האלמירנטה, של ואסקו דה גאמה, יכולים להיכנס רק בשחור-לבן. אחת המסיבות הכי מצחיקות היא "נשף הגייז", שלא רק גייז נכנסים אליה.
אחרי הקרנבל
ביום רביעי, 8 במרץ - זה נגמר. בעצם, לא בדיוק. מאות אנשים, מקומיים וזרים, נעצרים במהלך הקרנבל על-ידי המשטרה, בגלל כל מיני שטויות קטנות. אין צ'אנס שמישהו ידבר איתם עד שהתהלוכה האחרונה סוגרת עניין, גם אם עורך הדין שלהם זה דן אבי-יצחק. ואז, עם שחרורם מהמעצר, יוצרים המתוסכלים האלה קבוצה אקסקלוסיבית. למועדון הזה קוראים, איך לא: "מה אני אגיד כשאחזור הביתה". אתם מוזמנים להצטרף למצעד שלהם גם אם לא ישבתם במעצר.
איך להגיע
דוד שרמן מ"מדינה-טורס", המתמחה בדרום-אמריקה, ממליץ לנסוע לריו דרך אירופה (מדריד, פרנקפורט או רומא). יש המעדיפים את ניו יורק כתחנת ביניים, אבל זה לוקח יותר זמן. ההמלצה: ת"א-מדריד-ריו.
הכתבה פורסמה בידיעות אחרונות בתאריך 24.2.00
|
