חוצלארץ זה לא יותר ממשאלת לב

אמש (שלישי) שודרה הדרמה "חוצלארץ" של דני כהן-סולל, על פי תסריט משותף שכתב עם אשתו, התסריטאית טלי אפנעים. "חוצלארץ" נוגעת לא נוגעת במציאות חייו של כהן-סולל, בן למשפחה טוניסאית, שעלה ארצה כשהיה בגיל 3 וגדל עם חלומות על צרפת. במרכז הסרט סמי (עובד זיתוני), יליד טוניס, יתום מאם שמתגורר עם אביו (שמעון כהן) ואחותו (רותם אבוהב) בדירה קטנה בנתניה. הוא חסר מנוחה, חסר עבודה, מחפש משמעות ושייכות ובעיקר מעצבן את כל מי שלידו. שלושה ימים לפני חתונת אחותו, סמי מגלה שהחיים זה לא בדיוק מה שחשב; הוא עוזב את חברה שלו, מגלה שלאבא שלו יש חברה שאף אחד לא טרח לספר לו עליה ומחליט לעזוב הכל ולנסוע לדוד במרסיי, שם אולי יצליח למצוא שקט.
בראיון משותף ל-ynet מספרים בני הזוג אפנעים כהן-סולל והשחקנית רותם אבוהב על המקום הזה שקוראים לו חוצלארץ, על תהליך העבודה ועל קולנוע בישראל 2001.

- זה סרט אוטוביוגרפי?

דני: "יש אלמנטים מהחיים ויש אלמנטים מומצאים לחלוטין. נולדתי בטוניס והגענו לארץ כשהייתי קטן. בבית מדברים צרפתית, כך שאפשר לומר שהקו בין מה שנכון למה שלא, מאוד מקושקש. אני מעולם לא העליתי על דעתי להבריז לאחותי ביום חתונתה. בסרט אנחנו שני אחים ובחיים אנחנו ארבעה. בחרתי להכניס את האחות לסרט אולי כי היא הכי קרובה לי מבחינת הגיל".

- יש משהו די הזוי בסמי, על גבול המעצבן. הוא דמות אמיתית בכלל?

דני: "התכונות שאני שונא אצלי הן התכונות שמרכיבות את סמי. הוא לא תכליתי, זה לא ממשי לחלום - רק לחלום אני מתכוון - זה מעייף, ובכל זאת אני יודע שבחיים, למרות הרצון לברוח, אני בוחר לחיות פה, ולפנטזיה יש את ההגדרות והגבולות שלה. חוצלארץ זה לא יותר ממשאלת לב. נכון שלפעמים אני נוסע באיילון ואני מדמיין שאני בצרפת וכל פעם שאני עובד ליד שלט שכתוב בעברית אני סוגר את העיניים בשביל שלא יקלקל לי את התחושה, אבל פה זה נגמר".
רותם: "סמי מעצבן כי הוא תקוע בעולם שהוא בנה לעצמו, אבל הוא לא עושה את זה מרוע ואפשר להתחבר אליו כי הוא ממקום של מצוקה. לי בתפקיד קשה איתו כי אנחנו מנהלים מלחמת כוח על מקום ותשומת לב".

- כתיבה משותפת עם בן זוג, איך זה בדיוק עובד?

טלי: "העבודה הזו נולדה מתוך שבבי רעיון של דני, חצאי סצינות כתובות שלו ששונו ונכתבו שוב ושוב. זו עבודה של אחד בתוך השני. עכשיו קשה לי לומר איפה מדובר בטקסט שלי ואיפה בטקסט של דני, אבל אחרי שלב התסריט, הסרט הוא לחלוטין של דני. הוא כמובן שאל והתייעץ איתי אבל בסופו של דבר הוא עשה מה שהוא רוצה. זאת אומרת ביקרתי על סט הצילומים, אבל בגלל שלא הייתי חלק מהעבודה, השתעממתי די מהר והלכתי. אני לא יודעת אם לא הייתי עוזרת בתסריט אם בשלב הצילומים הוא באמת היה מתייעץ איתי כמו שהוא התייעץ".
דני: "יותר קל לעבוד עם בן הזוג למרות שלפעמים התקרה עפה מרוב ויכוחים, אבל לפעמים זה דרוש כי בסופו של דבר יש מקומות שבהם טלי מכירה אותי יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי, והיא רואה דברים ברור יותר".

- איך בחרתם את השחקנים?

דני: "את רותם ראינו בסרט 'חתולות הרעם' וכבר אז, כשהיינו בשלבים ראשונים של כתיבת התסריט, היה ברור לנו שאנחנו רוצים שהיא תשחק בסרט והתפקיד נכתב בשבילה. את עובד זייתוני, שמגלם את סמי, ראיתי בבית קפה וחשבתי שהוא מתאים, אבל כדי להיות בטוח עשינו אודישנים לעוד 40 שחקנים, ביניהם גם ניר לוי ואלי פיניש, אבל האינטואיציה שלי אמרה לי שזה הוא".

- זה מרגש לדעת שכתבו בשבילך תפקיד?

רותם: "כשדני התקשר אליי בהתחלה, חשבתי שהוא עובד עליי כי גורי אלפי, חבר מאוד טוב שלי, ואסי כהן עובדים עלי לפחות פעם בשבוע בטלפון בקולות של במאים שמעוניינים בי לתפקיד חיי. אז אמרתי לו 'אסי, סתום', לקח לי כמה דקות להבין שמדובר במשהו רציני ושעשיתי פדיחה. אחרי שקראתי את התסריט מאוד התלהבתי אבל אמרתי לעצמי שאסור לי להראות שאני יותר מדי מתלהבת אז אמרתי לו בטון די רגוע שאני אשמח לעשות את התפקיד. זו מחמאה מאוד גדולה בשבילי לדעת שבגיל 24 תופרים לי תפקיד ועוד כזה מאתגר. עד עכשיו הייתי מתויגת כשחקנית קומית וזו הפעם הראשונה שאני עושה תפקיד דרמטי, אני שמחה שהם נתנו לי את ההזדמנות ואני מקווה שיהיו לי עוד תפקידים כאלה".

- איך היתה העבודה עם האנשים על הסט?

דני: "נהדרת. בלי להתגאות, אני חושב שיש לי יכולת לחבר בין אנשים והשתמשתי בה. סמי הורי אמר לי כשסיימנו לצלם שהוא עשה הרבה סרטים, עם הרבה במאים אחרים, ושאיתי היה לו הכי כיף לעבוד עד עכשיו".

- בין הסרט הזה לסרט הגמר שלך עברו למעלה מ-5 שנים. זה כי קשה לעשות פה סרטים?

דני: זו היתה בחירה אישית שלי ואני חושב שלמרות הכל אפשר להגיע פה מבחינה קולנועית לרמה מאוד גבוהה של יצירה. יש פה קבוצה משמעותית של יוצרים, ומזמן כבר לא משתמשים בסרט ישראלי כשם נרדף למשהו נחות עם פסקול גרוע. עושים פה דברים טובים. מי שקולנוע באמת חשוב לו יכול לצאת ולצלם עם מצלמה ביתית. עם הטכנולוגיה של היום הפער בין מקצועי לחובבני מצטמצם. אז נכון; במהלך הצילומים אמרתי לעצמי כל הזמן שתקציב הסרט הוא בערך של דירת שלושה חדרים ברמת-גן, אז פשוט עובדים בצורה יותר זהירה, לא אוספים חומרי גלם סתם, עובדים עם כבוד לתהליך ולעלויות.

- ומה אחרי הסרט הזה?

רותם: אני עושה עכשיו תכנית מערכונים לערוץ 2 שאני לא ממש יכולה לדבר עליה; תכנית נונסנס חדשה עם אורי אומנותי, שהיה איתי בלהקת חיל האוויר שאמורה לצאת לקראת הקיץ הבא; סדרת דרמה חדשה שתקרא "שדה מגנטי" לערוץ המסחרי החדש. זו סדרה בת 13 פרקים על משפחה דתיה שבה אני אגלם את הבת; אנחנו ממשיכים להעלות את ההצגה 'אמא קוראז' שעלתה בבכורה בפסטיבל עכו, בתיאטרון תמונע בתל-אביב. זו הצגה שאחי הקטן ביים; חוץ מזה אני, בעלי ועוד שותף פתחנו לפני חצי שנה בית קפה - "חברים", מול גן-העיר בתל-אביב, והחלום הוא לשחק עם תיקי דיין לא חשוב במה, קומי, דרמטי אפילו במופע רחוב אם צריך".
דני: "אנחנו כותבים תסריט חדש לדרמה רומנטית ולחלוטין לא אוטוביוגרפית ואני מניח שאחריו באיזשהו שלב נחזור לעשות סוג של סרט המשך ל'חוצלארץ'. אין לי ספק שהוא דורש המשך. השאיפה היא להמשיך ולעבוד עם חלק מהשחקנים גם בעתיד. בתור במאי אני מרכיב לעצמי נבחרת. חוץ מזה אנחנו מתכוונים לנצל את 'חוצלארץ' כדי לנסוע לפסטיבלים בחוצלארץ, הכיוון הוא צרפת, סוג של הגשמת חלום".