גם הנסיבות אשמות

משקלם של ארבעה עלי התאנה על כותפותיו של הרמטכ"ל אינו עולה על 2-3 גרמים, אבל האחריות כבדה מנשוא. הרמטכ"ל הוא האחראי הישיר לביטחון מדינת ישראל, לחייהם של חיילים ואזרחים. הוא קבלן הביצוע של הביטחון, בדרך כלל גורף את התהילה אך גם את קיתונות הבוז.

מעליו, שר הביטחון, הוא תמיד דמות פוליטית, שהציבור הישראלי נוטה לו חסד יותר מאשר לשרים אחרים בממשלה, אך עדיין התהילה נקשרת לראשו של הרמטכ"ל. הפער בין התביעות הציבוריות משר הביטחון ומהרמטכ"ל חודד בצורה קיצונית ביותר אחרי מלחמת יום הכיפורים. ועדת אגרנט שחקרה את מחדלי המלחמה, תלתה את כל האשם בדרג הצבאי: "דדו" עף, גורודיש הורחק, זעירא נשלח הביתה. הדרג המדיני – גולדה, דיין ואחרים – הוצא מטווח כיתת היורים, כדי שיעמוד למשפט הציבור. ואכן, כעבור חודשים מעטים אספה גולדה את ארנקה משולחן הממשלה ופסעה אל תום דרכה הפוליטית. דיין הלך בדרכה, ולימים גם גלילי.

הרמטכ"לים שלאחר יום הכיפורים הבינו, בצדק, שמעתה ואילך. פסיקת ועדת אגרנט הציבה למעשה את הרמטכ"ל בראש הפירמידה, והוא גם חשב ונהג כך. ב-1977 הציג הרמטכ"ל מוטה גור לשר הביטחון עזר ויצמן את כוחו: הוא הגדיר את ביקורו הצפוי של הנשיא סאדאת בישראל כתרגיל הונאה, וכמעט שסיכל את הביקור. ויצמן החליט לפטרו ובדרכו לשיחה על כך עם ראש הממשלה בגין בירושלים, נפצע בתאונת דרכים. על מיטת פציעתו, חבול וכואב, עשה "סולחה" עם מוטה גור.

בן גוריון, כראש ממשלה ושר הביטחון, הקפיד על ההפרדה המלאה בין הדרג המדיני והצבאי (אם כי מינה קצינים בכירים לפי חברותם במפא"י). כאשר ערער הרמטכ"ל יגאל ידין על קיצוץ בתקציב הביטחון, הוא הלך הביתה. גם חיים לסקוב התפטר, למעשה, מן הצבא כיוון שלא נתקבלו טענותיו על מעורבות יתר של סגן שר הביטחון שמעון פרס בתוך צה"ל.

רק פעם אחת נכרכו שר הביטחון והרמטכ"ל יחדיו. היה זה בתום דיוני ועדת כהן בעקבות טבח סברה ושתילה, במלחמת לבנון. שר הביטחון שרון הורחק מכסאו והוועדה רמזה שכך היתה נוהגת גם ברמטכ"ל, רפול, אילולא עמד ערב סיום תפקידו.

גם בימי יצחק רבין כשר ביטחון היו היתקלויות עם הרמטכ"לים, משה לוי ודן שומרון, אך אלו היו, בעיקר, "מריבות מקומיות" על מינויים ודרגות. רבין השתדל להרחיק אנשי צבא ממעורבות בפעילות מדינית ומצא עצמו מותקף אחרי פרסום הסכם אוסלו: גם אנשי צבא, גם אזרחים, שאלו איך זה לא נועץ באנשי צבא.

הרמטכ"ל הנוכחי, שאול מופז, ראה (עד כה..) 4 שרי ביטחון מעליו ב-3 שנים: יצחק מרדכי, משה ארנס, אהוד ברק ופואד בן-אליעזר. כך זכה למה שלא זכו רבים מקודמיו: חופש פעולה ומרחב תמרון. תהילתו הלכה לפניו עוד יותר, כאשר התברר כי בצה"ל צפו נכון את ההתפתחות והתכוננו כיאות לעימות עם הפלסטינים. מופז, בצדק או לא, ראה עצמו כ"מוציא ומביא" בענייני ביטחון. שר הביטחון המתחלף נדמה כ"טרמפיסט".

למופז היו, אכן, התבטאויות לא מוצלחות, כמו גם לאחרים. בזמן האחרון נדמה שצה"ל כולו מפטפט עצמו לדעת וקובע מדיניות. קציניו התגוללו על הדרג המדיני בראש חוצות ובחדרי חדרים. רבים מהם הסתתרו מאחורי "מקורות בכירים". יותר משהדברים מעידים על הממשלה וצה"ל, מדובר בתהליך ההתפרקות העובר על החברה הישראלית הקרועה, השסועה, המאויימת, המפחדת.