מי רוצה מלחמה?

קיימות שתי סברות לגבי הדרך הטובה ביותר להגיע ליציבות ולשלום במזרח התיכון. הראשונה מדגישה את חשיבות התחום הכלכלי, והשנייה שמה דגש על התחום הפוליטי-מדיני.
לפי הראשונה, חיסול מצוקה כלכלית ומחסור אמור להפחית את תחושות הקיפוח והתסכול שהן, על-פי תפיסה זו, הדלק להתלקחות מלחמות. לפי השנייה, מבנה המערכת הפוליטית של מדינה הוא-הוא שקובע את נטיותיה ליזום מלחמות, ובמלים אחרות, משטרים שבהם גורל השולטים מותנה בהסכמת הנשלטים (קרי משטרים דמוקרטים-ליברליים) יתקשו לצאת ליוזמות צבאיות הרבה יותר מאשר משטרים שבהם אין זה המצב( קרי משטרים דיקטטוריים). ובכן, מה יש להיסטוריה להגיד על זה?
מסתבר שעל אף ההיגיון המוצק כביכול שבגישה הכלכלית, רוויה ההיסטוריה בדוגמאות שסותרות אותה. אילו התיזה הזו הייתה נכונה, הרי שרוב ההתנגשויות הצבאיות יהיו בין מדינות עשירות לעניות, אך לא כך הדבר. לדוגמה, המערכות הצבאיות הגדולות בעולם לא התנהלו בין המפותחות לבין הבלתי -מפותחות שבארצות תבל, אלא בין המפותחות לבין עצמן. יתרה מזאת, אילו ההסבר הכלכלי היה נכון, היינו מצפים ששיפור במצבן של מדינות היה מביא להפחתת נטיותיהן התוקפניות, וההיפך.
במציאות, התמונה לפעמים הפוכה לגמרי. לדוגמה, התוקפנות הגרמנית שהובילה למלחמת העולם השנייה באה דווקא על רקע הצלחה כלכלית עצומה. כמו כן, ההחלטה העירקית לתקוף את אירן בשנות ה-80 לא התקבלה בתקופה של שפל במשק העירקי, אלא בזמן של שגשוג. בשנות ה-50 הייתה לוב בין העניות שבמדינות, אבל לא גילתה שום לוחמנות. לעומת זאת, לאחר גילוי אוצרות הנפט בתחומה וצבירת עושר רב, שהעניק לה הכנסה לנפש גבוהה מזו של מספר לא מבוטל של מדינות מערביות מתועשות, עסק המשטר בטריפולי ללא הרף בייצוא אלימות לא רק נגד שכנותיה, אלא לכל קצוות תבל .
גם בכיוון ההפוך נראה שהמתאם בין הידרדרות כלכלית והגברת התוקפנות מפוקפק למדי. קיימות אמנם דוגמאות לא מעטות של מדינות שיזמו מהלכים מלחמתיים על רקע משבר מתמשך בכלכלתן: פלישת ארגנטינה לאיי פולקלנד ופלישת סדאם חוסיין לכווית (לאחר שהמשק העירקי נפגע קשות במלחמה נגד אירן). אבל לעומת זאת, תוקפנותה של ברה''מ דווקא הלכה ודעכה עם שקיעתה הכלכלית וצמצום יכולתה הלאומית.

כך הולכת ומתבררת תמונה שבה הקשר הסיבתי בין גורמים כלכליים לבין התפרצותן של מלחמות אינו מובהק כלל. על אף העובדה שלעתים מצוקה כלכלית דוחפת מנהיגים ליזום התקפות צבאיות נגד יריב חיצוני כדי להסיח את דעת הציבור מהמצב העגום בבית, במקרים לא מעטים דווקא העוצמה הכלכלית מאפשרת מימוש תוקפנות. יתרה מזו, העובדה שהצד היוזם (או זה שחדל מליזום) בכל המקרים המוזכרים (גרמניה, עירק, ארגנטינה, ברה"מ) היו משטרים דיקטטוריים, מפנה אותנו לסברה החלופית שהוזכרה בתחילת הרשימה.
בניגוד לתמיכה הרעועה שיש לסברה הכלכלית, נתמכת הסברה הפוליטית-מדינית באופן גורף על-ידי המחקר ההיסטורי. יותר מכך, הממצא שמשטרים דמוקרטיים אינם נלחמים בינם לבין עצמם (ומעורבים במלחמה רק כשהם ניצבים מול תוקפנות מצד גורם דיקטטורי) זכתה על-ידי חוקרים בולטים לכינוי של "מעין חוק".
עבור המזרח התיכון המסר הוא ברור וחד-משמעי: אם הקהילה הבינלאומית באמת חפצה בשלום וביציבות אזוריים, עליה להבין שהמפתח לכך אינו טמון בלחץ לוויתורים טריטוריאליים מהדמוקרטיה היחידה במרחב, אלא בלחץ בלתי מתפשר לרפורמות דמוקרטיות-ליברליות במדינות הערביות הרודניות. ככלות הכל, ההיסטוריה מלמדת שאף אם יישארו מחלוקות בלתי פתורות לאחר השינוי המיוחל הזה, הניסיונות לפתרונן לא יהיו עוד בדרכי אלימות. כל מי שינסה לכונן סדר כלכלי חדש במזרח התיכון מבלי לכונן סדר פוליטי-מדיני חדש, עלול למצוא שהשיג תוצאה הפוכה מזו שאליה התכוון. כלומר, במקום מדינות שבעות ושלוות יקום מערך של משטרים רודניים מחוזקים, בעלי יכולות מוגברות ומשופרות לממש את מאוויהם התוקפניים, שנובעים מטיבם הפוליטי ולא מרמתם הכלכלית.