שוביניזם בלתי מזיק
"שלוש חתונות" הוא קודם כל דיון בשושן עצמו, הכוכב האמיתי של הסרט. אלונה קמחי מוקסמת ומזועזעת
יותר מכל דבר אחר, 'שלוש חתונות' הוא מופע האימים של אילן שושן. יש אינספור גרסאות לגבר האינפנטילי. גירסת שושן היא רק אחת מיני רבות, אך הדיון ב'שלוש חתונות' הוא קודם כל דיון בשושן עצמו, ולו רק מהסיבה הפשוטה ששושן הוא הכוכב, הציר והמהות של הסרט שעשה.
לזכותו יאמר שהוא חף מיומרות. שושן עושה טלוויזיה עממית, שווה לכל נפש, נאיבית ומציצנית. משהו באנכרוניזם השובבי הזה מזכיר עד כאב את סרטי 'המצלמה הנסתרת' של יהודה ברקן, עם הבדל אחד בולט והוא כמובן כשרונו של שושן. החלק המעניין באמת הוא איך הכשרון הזה מצליח להרים את ראשו מעל כל שכבות השטותניקיות, הנרקסיזם והוולגריות המכסות עליו, וגורם לנו להתפתות לקסמיו המפוקפקים של בעליו. והקסמים האלה אכן מפתים. שושן מבין ויודע טלוויזיה בכל רמ"ח איבריו והוא עושה אותה בהתלהבות ובפאתוס. אין לו בושה, עובדה שפועלת לטובתו כמו גם לרעתו. התיזה של הסרט פשוטה ולא אופנתית – הגבר מפחד מחתונה יותר משהוא מפחד מצניחה חופשית, מפעלולי אופנועים ושאר מיני פעילות גברית מסוכנת. הפחד הזה הוא נורא וקמאי, אך לבסוף, מסיבות בלתי ברורות, אם כי נוגעות ללב, הגבר מתגבר ושובר את הכוס.
רווק חתיך ומבוהל
כאמור, הסרט משובץ בקטעי קישור בהם נראה שושן, רווק חתיך ומבוהל, חולק איתנו את הגיגיו, מטלפן לקורבנות אקראיים, בורח בג'יפ מהודר מנערה בבגדי כלה ואף נותן קצת רקע היסטורי ואנתרופולוגי על נושא הנישואים בנוסח 'הידעת?'. הוא גם מופיע בקטעי הסרט העוסקים בחתן וכלה, טופח על גבם, מלהג עם הוריהם ונראה כמישהו שאילו היה יכול, היה לוקח לעצמו, במיטב המסורת הפאודלית, גם את זכות הלילה הראשון עם הכלה. כי מהי הטלוויזיה אם לא האדון שיורד מידי פעם ממרומי מושבו להתחכך בפשוטי העם? מי הם השוטים הסוררים שיעלו בדעתם להתנגד?
וישנו גם פס הקול שהוא מקבץ אינסופי של קטעי מוזיקה מוכרים מכל קצווי הקשת, החל בסטינג וכלה בלהיטים אינסטרומנטליים קורעי לב. כל אלה משובצים ברגעים מרגשים בסרט, ובאים להדגיש את חד פעמיותם של הרגעים המצולמים.
מובייל מגלילי נייר טואלט
אך הנה, על כל זה, ולמרות כל זה, הסרט עובד. משהו מקלילותו וכנותו הבלתי נסבלות של שושן דבק בכוכביו והוא מעלה אותם לעולת הרייטינג מרתקים, מרגשים ומעניינים, במיטב המסורת השושנית. יש משהו בהתלהבות ובאהבה בהן נעשה הסרט שכובש אותך באותו איזור רגשי, בו עיניה של אם מתמלאות רוך כשהצאצא שלה מגיש לה את המובייל מגלילי נייר הטואלט, שהכין עבורה בגן לכבוד יום האם. כשאדם משקיע את נשמתו, חלטוריסטית ככל שתהיה, במעשה ידיו, אפילו הקודים הנוקשים ביותר של טוב טעם יתקשו למנוע מאיתנו להגיב בחצי פה או לבלום את הדמעה המנצנצת בזוית העין.
אותה נאיביות נלהבת היא גם זו המצילה את השוביניזם המוחלט של שושן מהוקעה חד משמעית. ראשית כל בשל היות בלתי מזיק בעליל; שנית, בגלל איזו חמודות רכת לבב המותירה אותנו מקווים – אולי ישתנה הבחור לטובה; ושלישית, כמו שאמרו הנפגעים בפרשיית אורי אור – לפחות עכשיו האמת צפה על פני השטח, ללא מסכת הקורקטיות הפוליטית המדכאה את מחשבתו החופשית של גבר בלבנט.
במאי נאמבר וואן בערוץ נאמבר טו
כפי שבוודאי כבר אפשר לנחש, יחסי לשושן הוא דו ערכי. הוא מצליח להשאיר אותי מוקסמת ומזועזעת בו זמנית. בחורה שהכרתי, נהגה לכנות את שושן 'הבמאי נאמבר וואן בערוץ נאמבר טו', וקשה לי לחשוב על שם קולע יותר. במדינה שבה ערוץ פרחי וגס רוח כמו הערוץ השני, הוא הנותן את הטון התרבותי, מה נותר לאיש מוכשר כמו שושן לעשות מלבד להתקע בתור שושן לנצח נצחים?
