איסלם, רודנות וטרור

יש בעולם יותר מ-20 מדינות ששיעור המוסלמים באוכלוסייתן עולה על 85%. בעוד 20 מדינות עולה שיעור המוסלמים על מחצית האוכלוסייה. המדינות האלה משתרעות על פני מרחבים עצומים בשלוש יבשות: מניגריה עד אינדונזיה, ומבוסניה עד טנזניה. אין ביניהן מכנה משותף גיאוגרפי, אתני או לשוני, והפערים הכלכליים ביניהן הם עצומים. הצד השווה שבכולן הוא אחד בלבד: היעדרה של דמוקרטיה מתוקנת.

במדינות אחדות שולטים קצינים ובאחרות מלכים וסולטנים. כמה מהן לבשו חזות דמוקרטית, אבל הלכה למעשה הן נשלטות על-ידי אוליגרכיות צבאיות, על-ידי כוהני דת, או – כך הדבר בכמה ממדינות אסיה המרכזית – על-ידי מנגנוני מפלגות שירשו שת שיטותיו של המשטר הקומוניסטי. שיטוט במבט על פני המפה מלמד כי בדרך כלל יש זיקה בין שיעור האוכלוסייה המוסלמית וקרבתה הגיאוגרפית של המדינה לטבורו של העולם המוסלמי, לבין עוצמת הדחייה מפני הדמוקרטיה. בלבנון, באינדונזיה, באסיה המרכזית ובאפריקה השחורה יש ניצני דמוקרטיה, ואילו בחצי האי ערב, בצפון אפריקה ובמדינות אסיה הדרומיות, התופעה הזאת נדירה בהרבה.

"האדם הסביר", זה המקיש מתוך אינדוקציה טבעית, עשוי לומר כי הנתונים האלה מוליכים להנחה שיש קשר בין איסלאם לבין רודנות. הוא היה משער כי דת מוחמד (בסיף?) יוצרת תרבות המכילה נוגדנים חזקים לדמוקרטיה. אבל מה שכה גלוי לעין אינו הולם את הלך הרוח הפוליטיקלי-קורקטי ואת צרכיה של הקואליציה בראשותה של ארה"ב. הסיבות הפוליטיות ברורות מאוד: ארה"ב אוהבת את החברות הדמוקרטיות, אבל כאשר האינטרסים שלה הולמים תמיכה במשטרים רודניים נדחקת אהדת הדמוקרטיה מפני אילוצים חזקים יותר.

לשיטתם של האמריקנים, לא זו העת, ונדירות הן העתים ההולמות, לחוות דעה על טיבו של המשטר הסעודי ועל הקשר בין טיבו לבין התרבות הווהאבית, או על הקשר בין התרבות השיעית לבין הטרור, המעוגן במצעה הפוליטי של ממשלת אירן, או על הזיקה שבין התרבות המוסלמית לבין אופיו הקטלני של המשטר בעירק. האמריקנים מעדיפים לדבר על החמלה ורדיפת השלום, שהן מיסודותיו של "האיסלם האמיתי".

האילוצים האלה אינם חלים על אינטלקטואלים מערבים, ובכל זאת מעדיפים רבים מהם להסביר את תופעת הטרור האיסלמי בכל עוולה תחת השמש, ובלבד שלא תיאמר האמת לאמיתה: הדת המוסלמית, כפי שהיא מתפרשת על-ידי רוב המאמינים בה, כפי שהיא מכתיבה את מנהגיהם ואת מערכות היחסים שבתוך חברותיהם, מקדמת רודנות, קנאות דתית וטרור. אנשי הפוליטיקלי-קורקט מוצאים את שורשי התחלואים האלה בקולוניאליזם המערבי, בהשפלות שספגו המוסלמים מידי הנוצרים מאז שנחסמו צבאותיהם בפואטיה או בשערי וינה, בעוניו של העולם השלישי ובכלכלה הגלובלית.

אף אחד מן ההסברים האלה אינו עומד בפני ביקורת המבוססת על השוואות פשוטות בין חברות מוסלמיות לבין חברות אחרות בעלות היסטוריות דומות והווה שאינו שפיר יותר. ההשוואה המוחצת היא בין הודו לפקיסטן. הראשונה היא דמוקרטיה והשנייה היא רודנות, למרות שבמשך יותר מ-200 שנה היו שתי הארצות הללו נחלת הכתר הבריטי, ורק ב-1949 פוצלו זו מזו על-פי קווי תיחום שהתבססו על דתם של התושבים. שתי הארצות מתבוססות בעוני, סובלות משיעור ילודה מפורז, מפולגות לעמים רבים הדוברים בלשונות רבות, ובכל זאת משכילה הודו להיחלץ מדלותה, לטפח מעמד בינוני עצום בגודלו ולהפוך למעצמה תעשייתית חשובה, ואילו פקיסטן מצויה במקום גרוע מזה שבו השאירוה הבריטים.

מובן שנקל למצוא שפע נתונים המאוששים את הטענה כי ההבדלים בין שתי החברות הללו אינם רק דתיים, וכי על כן ההשוואה אינה תקפה והמסקנה נמהרת. אילולא נפרשה הזיקה איסלאם-רודנות על פני כל מרחב ההשפעה המוסלמי ,מותר היה להיכנע להסתייגויות האלה. אבל התופעה היא חובקת עולם ולכן היא, כנראה, בבחינת חוק תרבות. זה לא אומר שהחברות המוסלמיות אינן בנות שינוי. אפשר לשנותן, אבל יש לדעת שדת, כל דת, גם דתנו, אינה מתמתנת אלא נוכח כוחות בולמים. המלחמה באפגניסטן נועדה לא רק לבלימת הטרור, אלא גם לעצירת הסחף הקנאי בחברות המוסלמיות. זו מלחמת תרבות, כן, מלחמת תרבות.