שתף קטע נבחר

יאפ במיקרונזיה: יהלום לא מלוטש בלב האוקיינוס

המדינה הידידותית שבצפון האוקיינוס השקט צופנת כמעט כל מה שמטייל מחפש - חופים נהדרים, תרבות מקומית ועתיקה שהשתמרה, צלילות בנופים ימיים מהיפים בעולם ואנשים ביישנים שחיים רק היכן שזרם התיירות העולמי עדיין לא שטף אותם

המפגש הראשון שלי עם האיים שבאוקיינוס השקט היה לפני כמה שנים, בנסיעה מקרית ולא מתוכננת לפיג'י. אחרי חודש וחצי של טיול הגעתי למסקנה שאיי האוקיינוס השקט הם המקום בשבילי. כנראה שהיעד צריך להיות רחוק ויקר כדי לשמר בו את התרבות והנופים הייחודיים. אפילו בפיג'י הרחוקה, העובדה שהיא נמצאת על הדרך שבין אוסטרליה למזרח ומופיעה כיעד בכרטיסי "סובב עולם" מצריכה קילוף של השכבה הקשה והיבשה של התיירות המאורגנת, ואלפי התיירים העשירים שפוקדים את החופים במשך כל השנה. אבל המאמץ משתלם, ועם קצת השקעה ניתן להגיע לאנשי האיים, טובים ונאיבים כמו שפעם היינו, חיים במקומות המדהימים בעולם ושמחים לחלוק את המעט שיש להם עם מי שמוכן לקבל. אני חייב להודות שבשבילי החיים בעולם המערבי הם כמו אוכל מצוין שנשכח בתנור קצת יותר מדיי. אני יודע שפעם הוא היה טעים ומזין, אבל לפעמים הוא פשוט לא עובר לי בגרון. מדי פעם אני צריך משהו אחר, טבעי ומרענן, שיזכיר את העולם הנפלא בלי המוני התיירים, הכסף והתעשייה.

 

נקודה קטנה בלב האוקיינוס. מיקרונזיה על המפה

וכשהגיעו הזמן וההזדמנות לפרוש כנפיים ולשוב את המקום השקט ההוא, החלטתי לנסוע לחודשיים כדי לחוות את האזור הצפוני של איי האוקיינוס השקט, שהוא בעצם קבוצת איים גדולה שכוללת את פלאו, מיקרונזיה ועוד מאות איים קטנים. חלקו הראשון של המסע כלל את פלאו (Palau) - רפובליקה עצמאית של איים ציוריים ומים צלולים במידה לא סבירה, והשני - את יאפ (Yap - בתרגום חופשי "איים קטנים") - קבוצת איים ששייכת למיקרונזיה וממוקמת מדרום ליפן. הכתבה הזאת תוקדש ליאפ, ועל פלאו - גן עדן בפני עצמו - בהזדמנות אחרת.


משהו אחר, טבעי ומרענן. הדור הצעיר באי (צילומים: דידי דבוש)

 

קצת רקע

אם תחפשו את יאפ ב-Google earth סביר להניח שלא תראו כלום, כי האיים כל כך קטנים שיש צורך להגדיל את המפה מראש ולחפש משהו קטנטן בתוך האוקיינוס הענק שסובב את קבוצת האיים. יאפ היא כמו יהלום לא מלוטש, יש שם כמעט כל מה שמטייל מחפש - חופים נהדרים, תרבות מקומית שהשתמרה בצורה נדירה, צלילות בנופים ימיים מהיפים בעולם ואנשים ביישנים ונחמדים כמו שרק במקום שלא הוצף באלפי תיירים יכולים להיות.

 

יאפ נמצאת כשעה וחצי טיסה מפלאו. שטחה הכולל כ- 120 קמ"ר, וחיים בה כ-12,000 בני אדם.

היא מורכבת מקבוצת איים שמחולקים באופן פיזי ותרבותי בין "האי המרכזי" ו"האיים המרוחקים". האיים המרוחקים מקיפים את האי המרכזי, והקשר שלהם עם העולם המערבי כל כך רופף, שיש הטוענים שהאנשים שם הם המבודדים בעולם ומקיימים אורח חיים שלא השתנה כלל ב-3,500 השנים מאז יושב המקום לראשונה על ידי נוודים מהאזור המזרחי של אינדונזיה ומדרום הפיליפינים. מתוך 134 איים רק 23 מיושבים. מעטים מן האיים מקושרים ליאפ באמצעות סירות מקומיות ששטות לשם בתדירות נמוכה מאוד, כמו ספינת ה"מיקרוספיריט", שמביאה ציוד ואספקה שלוש עד שש פעמים בשנה, או באמצעות מטוס קל שמבקר בחלק מהם פעם בשבוע ומוטס על ידי טייס גרמני חביב שגר במקום כבר 25 שנים.

 

ביאפ שולטת שיטת הקאסטות (מעמדות), ויש חלוקה ברורה בין תושבי האי המרכזי ותושבי האיים המרוחקים שנבדלים ביניהם במעמד, בתרבות, בשפה ובאורח החיים. האירופים הראשונים הגיעו ליאפ ב-1526, והבשורה הקתולית הגיעה לאי ב-1731 בדמותם של המיסיונרים ג'ון קנטובה וויקטור וולטר. ב-1868 התנפצה ספינתו של דיוויד דין אוקיף לחופי יאפ, ולאחר שזיהה את הפוטנציאל המסחרי שלו, החל לסחור בקוקוסים עם מדינות אסיה. ב-1875 התיישבו הספרדים ביאפ וקיבלו את הזכויות המלאות עליו מידי האפיפיור. בשנת 1899 הם מכרו את הבעלות על יאפ לגרמנים.


צלקות המלחמה עוד כאן. שרידי מטוס יפני

 

במלחמת העולם הראשונה נכבשו האיים על ידי היפנים, שבנוסף לאינטרס הביטחוני ראו במקום גם כדאיות כלכלית, שהתבררה בסופו של דבר ככלא כדאית. במלחמת העולם השנייה שימש המקום כבסיס יפני, שהופצץ ונכבש ב-1944 על ידי האמריקנים. בשנת 1951 החילו האמריקנים ביאפ הסכם שנקרא The United States Trust Territory of the Pacific Islands. הקונגרס הראשון של יאפ הוקם ב-1956, והמדינה הוכרזה כעצמאית ב-1978. יאפ היא היום חלק ממיקרונזיה.

 

נחיתה רכה במיוחד

איי יאפ נפתחו לתיירות ב-1989, והם מהווים מאז מוקד משיכה, בעיקר בגלל אתרי הצלילה המרהיבים שמבטיחים מפגש עם בעלי חיים גדולים כמו לווייתנים, דולפינים, כרישים ואולי יותר מכול עם מנטות.


האי המרכזי מוקף אלמוגים ומעברי מים רבים

 

הנחיתה ביאפ מיוחדת, כמו המקום עצמו, ומכינה אותך בצורה מופלאה למה שאתה עתיד לראות. הטיסה של חברת קונטיננטל האמריקנית נוחתת פעם בשבוע בנמל התעופה הבין-לאומי של יאפ בשעה ארבע לפנות בוקר. הנחיתה עצמה היא חוויה שהתייר הממוצע לא מורגל אליה: מסלול הנחיתה הכל כך קצר מחייב את הטייס לבלום בחריקת בלמים. נמל התעופה הקטנטן מורכב מאולם נוסעים קטן ושני ביתני עץ שבהם ישובים בנחת שני שוטרים חביבים. הדבר הראשון שראיתי באולם הנוסעים היה גברת נחמדה לבושה בחצאית היביסקוס ועל צווארה שרשרות קלועות מפרחים ו...זהו. תארו לעצמכם נמל תעופה בין-לאומי שבו אחרי ביקורת הדרכונים מניחים על צווארכם שרשרת פרחים קלועה בעבודת יד – אי אפשר להתלונן.

 

נצרות ותרבות מקומית

האיים באוקיינוס השקט היוו מאז ומתמיד מקום משיכה למיסיונרים שהגיעו לאזור יחד עם הסוחרים ומגלי הארצות. ההשפעה המיסיונרית הייתה דרמתית ומחקה ברוב המקומות סממנים רבים של התרבות המקומית. ניתן לשער שההשפעה תתבטא רק בנושא האמונה, אך במקומות שבהם האמונה היא חלק מחיי היומיום באופן כל כך הדוק, קשה לעשות הפרדה שכזאת. המיסיונרים שהגיעו לאיים ניסו למחוק כל סממן תרבותי או טקסי כדי להכין את המתיישבים לאורח חייהם החדש.

 

פגשתי את הכומר רודה בכניסה לכנסייה שאותה הוא מנהל כבר 25 שנים. רודה הגיע ליאפ מהאי סייפן (השייך גם הוא למיקרונזיה).

בשיחה שקיימתי אתו בהמשך היום בבית קפה קטן על שפת הים הוא סיפר לי על המאמצים הרבים שהוא, על אף היותו איש דת, השקיע במשך השנים כדי למצוא את הדרך לבסס ולשמר את האמונה הנוצרית, אבל עם זאת לשקם ולחזק את המאפיינים התרבותיים המקומיים, כולל הטקסים המסורתיים, הלבוש, הידע של ריפוי באמצעות צמחי מרפא וכדומה. במסגרת הזאת עורך רודה מדי שבוע שתי מיסות בשיתוף עם ראשי הקהילה - הראשונה לדוברי יאפית שנערכת בכל יום ראשון ונוהרים אליה מכל רחבי האי וגם מהאיים המרוחקים, ומיסה שנייה לדוברי האנגלית באי.

 

כאורחים מישראל התקבלנו בכבוד מלכים על ידי המקומיים שהקפידו לברך אותנו וללחוץ את ידינו במשך כל זמן התפילה. גם התפילה עצמה הייתה מיוחדת, והכול התנהל באווירה רגועה ונעימה כשרודה מלווה את השירה בגיטרה חשמלית. התושבים המקומיים שומרים על ימים מיוחדים הקשורים לתרבות היאפית כמו "יום יאפ", שהוא מעין יום העצמאות, שבו מגיעים נציגים מכל האיים ומקיימים את הטקסים והריקודים המסורתיים, או "פסטיבל הקאנו" - שבו מתקיימת תחרות בין חותרי הקאנו באי, וגם אז מתקיימים ריקודים וחגיגות על טהרת התרבות המקומית. הגעתי עד כאן כי רציתי לראות את התרבות הייחודית; לא רציתי הופעות לתיירים. עם הנחיתה באי נפתרה הבעיה מיד... לא היו תיירים. ספירה מהירה של האורחים על האי הביאה אותי לשישה, כולל אותי.


לא רציתי הופעה לתיירים. רק שישה על האי, כולל אותי

 

אנשי האי ביישנים מאוד, וצריך למצוא דרך כדי להגיע ללבם. גם כאן כמו בכל מקום בעולם אפשר תמיד למצוא מישהו שיראה לך את ה"אטרקציות", ותמיד אפשר לקחת רכב, להסתובב באי ולראות מכל הבא לעין, אבל אני רציתי לראות את האי אחרת - רציתי לראות כפרים ואנשים ותרבות אותנטית, כמו שדמיינתי. אחרי כמה ימים באי ולאחר שסומנתי כ"מטריד הלאומי", הגיעה הישועה מקטי, אחת מעובדות המלון שבו שהיתי. היא סיפרה לראש הכפר שהגיע ישראלי שרוצה מאוד להכיר את התרבות המקומית. נערכה ישיבה מיוחדת של זקני הכפר, שהחליטו להזמין אותנו לביקור. למרבה המזל, התברר שבאותה העת התקיימו בכפר חזרות לקראת תחרות הקאנו המסורתית שצפויה הייתה להיערך כמה חודשים לאחר מכן.

 

התגייסות המונית וסיפורי מורשת

הפגישה תואמה לשש בערב, בקרחת יער שבמרכזה עמד מבנה מסורתי עשוי עץ וקש, המכונה "בית המפגש", וכשמו כן הוא – בית מפגש לאנשי הכפר באירועים חגיגיים או דרמתיים במיוחד. זאת, לעומת "בית הגברים", שבו נפגשים אך ורק הגברים לדבר על נושאי היום, לטפל בסכסוכים אזוריים או סתם לברוח ממטלות היום. אל הבית הזה נחטפו בעבר הרחוק הנשים היפות ביותר כדי למצוא להן שידוך הולם. קשה לתאר במילים את המחזה: המקום היה מלא בעשרות ילדים, נערים ונערות אשר ישבו על הדשא וסביב המבנה ומרחו זה את זה בשמן צהוב, שהוא תערובת של שמן קוקוס ותמציות של צמחי מרפא, כשהם לבושים בחצאיות קש ומעין חגורת בד לגברים. על הנעשה פיקחו כמה זקנות חייכניות.


"בית הגברים". שיחות על נושאי היום, ופתרון סכסוכים

 

המבוכה הטבעית מעצם היותנו הזרים היחידים (והלבושים, יש לומר) נעלמה אחרי שיחה קצרה עם הנשים המבוגרות, שהרשו לנו לצלם ככל שנרצה. האירוע עצמו היה תענוג צרוף, כשהילדים והבוגרים החלו בסדר מופתי למלא את האוויר בתנועה ובשירה. אין לי ספק שכל מורה או מנהלת בית ספר בארץ הייתה שואלת את עצמה איך מגדלים ילדים להיות כל כך שמחים, ועם זאת כל כך ממושמעים ומנומסים.

 

יאפ מכונה במקרים רבים "ארץ כסף האבן". זהו אחד הסממנים החשובים של המקום. כמעט בכל מקום ברחבי האי אפשר למצוא מצבורים של דסקות ענק מאבן, שקוטרן עשוי להגיע למטר וחצי, שמשמשות עד היום לתשלום וליישוב סכסוכים ברחבי האי. כסף האבן עשוי מסוג של אבן שנמצאת בפלאו והובאה ליאפ בסירות על ידי הנווטים הראשונים.


הקוטר - עד מטר וחצי. מטבעות האבן באי

 

האגדה מספרת על הסירה הראשונה שיצאה מיאפ ואבדה באוקיינוס בחיפוש אחרי איים חדשים. אחריה יצאה משלחת שנייה של סירות שהגיעה לפלאו, וכהוכחה כי אכן מצאו מקום חדש, רצו הנווטים להביא עמם משהו שונה שאין באי. הם מצאו את האבן ויצרו ממנה דסקות ענק. בכל אחת מן הדסקות עשו חור, כדי שאפשר יהיה לשאת אותן לסירות בעזרת מוט עץ. כשהגיעו הנווטים חזרה ליאפ והראו את הדסקות לראש הכפר, הוא חלק להם כבוד מלכים והעניק להם אדמות, רכוש ונשים.

 

היום פזורים ברחבי האי מאות "מטבעות" כאלה, כל אחד שייך למשפחה אחרת. ערכו של כל "מטבע" נקבע על פי ייחוסו, ההיסטוריה שלו ובעליו. עד היום משמש הכסף למסחר בקרקעות, אך בעיקר ליישוב מחלוקות וסכסוכים בין הכפרים. כך, למרות רמת הפשיעה הנמוכה מאוד באי (ולראיה – בית הכלא שבאי מאכלס שני אסירים), כאשר מתגלע סכסוך הוא עשוי להיות מיושב באמצעות שתי מערכות המשפט הנהוגות באי: זו הקונבנציונלית המתנהלת בבית המשפט, נאכפת על ידי המשטרה, ומשתמשת באמצעי הענישה המודרניים, וזו השבטית – המסורתית, המנוהלת ונאכפת על ידי זקני הכפר, ומשתמשת באמצעי הענישה המסורתיים, כגון קנסות המשולמים בדרך כלל באמצעות "מטבעות הכסף", וכן נידוי והרחקה מהכפר.

 

 סדר מופתי של תנועה ושירה. טקס מקומי

 

ניווט ימי כמו פעם

מאז ומתמיד התקיימו קשרי מסחר בין האי המרכזי ביאפ והאיים הסובבים אותו. קשרים אלו פיתחו ידע רב בתחום הניווט הימי המסורתי בקרב תושבי האי. כיום קיים ביאפ מוסד חינוכי המכשיר את הדור הצעיר ומעביר לו את הידע הרב. בזמן ביקורי ביאפ התארגנה קבוצה של 23 אנשי צוות ונווטים למסע היסטורי לגואם (Guam) בסירות מפרש מסורתיות. ד"ר מצגר, אנתרופולוג שמלווה את המשלחת וחוקר את תרבות הניווט הימי הפולינזי יותר מ-20 שנה, מספר שזהו מסע היסטורי מכיוון שבמשך 100 שנים לא התקיים מסע מיאפ לגואם, והמסע חזרה ליאפ לא מתואר מאז ההיסטוריה הכתובה.

 

עקבתי אחרי המסע שיצא ממעגן קטן ביאפ ב-26 באפריל לכיוון האי למטרק שביאפ. זהו אי ששייך ליאפ, אך הוא מאופיין בשפה ובתרבות ייחודיות ולתושביו ידע רב בתחום הניווט הימי. את הסירות פגשתי מיד כשהגיעו לחופי גואם, מרחק של כ- 1,000 ק"מ. הסירות הגיעו שלושה ימים אחרי המועד המשוער. הן היו אמורות להגיע לתחילת אירועי חגיגות העצמאות של יאפ שנערכות בכל שנה גם בגואם, אולם תנאי מזג האוויר הקשים והרוחות העזות גרמו נזקים לסירות ועיכבו את הגעתן בזמן. עלי הלייאלור, שהוא מומחה לניווט ימי מסורתי, שאימן את השייטים הצעירים והוביל את המסע, מייחס לו חשיבות רבה. לטענתו זו הדרך שבה יוכל הדור הצעיר לרכוש את הידע הרב שעובר מדור לדור, ואף להתנסות בחוויה של שיט מאתגר בין שני איים שנראים על המפה כראש סיכה.


מסע היסטורי לאי בסירה שנבנתה ביד

 

במשך הניווט כולו לא נעשה שימוש בכלי עזר מודרני, והניווט עצמו התבצע על פי זרמי הים, הרוחות, הכוכבים ומארג שלם של מידע שנאסף במשך שנים רבות. פליקס, אחד המשתתפים הצעירים שזו לו ההפלגה הראשונה, סיפר שבמשך חמישה ימים כמעט לא ישן, ושעקב הרוחות העזות נשבר אחד התרנים ואחד המפרשים נקרע. פליקס מספר שאחד מאנשי הצוות נאלץ לשחות כ-300 מ' בים סוער כדי להעביר כלי תיקון לסירה הפגועה. בשני המקרים בוצע התיקון כדי שהצוותים יוכלו להשלים את המסע. האיחור והעובדה שהנחיתה לא התבצעה ביום העצמאות כמתוכנן לא מנעו מהתושבים הרבים לערוך קבלת פנים מפוארת לצוותים, והיא כללה נציגי ממשל רבים, כתבים, אוכל וריקודים מקומיים. כמה מדענים שליוו את המסע על גבי הסירות תיעדו נתונים רבים, וביניהם גם פרטים על התחממות האוקיינוס עקב ההתחממות הגלובלית.

 

הסירות נבנו באקדמיה לניווט של יאפ כשאחת מהן -Simion Hokulea, נבנתה בשנת 1977 ומהווה פריט היסטורי, מכיוון שהשתתפה בכמה מסעות היסטוריים חשובים בעבר. סירות העץ העשויות בעבודת יד הכילו את מקסימום אנשי הצוות שעבדו סביב השעון כדי לשמור על המסלול הנכון. כשנפרדנו מהם הוצאו הסירות אל החוף לתיקון, הועמסו עליהם קוקוסים כמזון ושתייה והן הוכנו לקראת השיט חזרה ליאפ, שם צפויים השייטים להתקבל כגיבורים. החדשות האחרונות מהאי מספרות שמטוסים של משמר החופים נאלצו לבצע חיפושים נרחבים אחרי אחת הסירות שאבדה בדרכה חזרה ליאפ. לאחר כמה ימים נמצאה הסירה על צוותה באזור פלאו. אנשי הצוות סיפרו שבמקרים שבהם הרוחות אינן מספיקות חייבים לחפש יעד אחר להגיע אליו. במקרה זה הם ניסו להגיע לפלאו בנתיב חלופי.

 

ומה קורה מתחת למים?

אי אפשר לסיים את הכתבה בלי להתייחס לצלילות המרהיבות. המקום מפורסם במימיו הצלולים, בעושר בעלי החיים הימיים ובעיקר בסיכוי הרב לראות מנטות. האיים ביאפ מוקפים באטולים, שהן טבעות של אלמוגים שהולכות ונבנות עם השנים לכיוון הים כאשר הטבעת החיצונית חיה ומותירה מאחור לגונות מרשימות בצבעים שהעין מתקשה לעכל. בין האיים נוצרו שתי תעלות שמשמשות את בעלי החיים המדהימים האלו לשתי מטרות: הספקת מזון – בשעות השפל, כאשר בעלי חיים המשמשים להן מזון נסחפים ממרכז האי ומאזורי המנגרובים לכיוון הים, וניקוי יסודי – זה המקום שבו הן מתרכזות כדי לעבור ניקוי על ידי דגים. מוטת הכנפיים של המנטה ריי יכולה להגיע לכחמישה מטרים, ובעונת הרבייה שמתרחשת בין אוקטובר למרס ניתן לראות כמה נקבות שמחוזרות כל אחת על ידי שישה או שבעה זכרים. זהו מחזה מרהיב וניתן לראות ביום אחד עשרות זכרים עסוקים בתהליך חיזור קדחתני.


מנטה ריי מתחת למים. מחזה מרהיב

 

המקום המפורסם ביותר לראות אותם נקרא תעלת מיל. לאחר שיט של כשעה בסירה במים צלולים, כשאנו מוקפים בדולפינים, הגענו למקום. התמקמנו וצללנו מיד לעומק של 25 מ'. עקב הגאות המתנקזת דרך התעלה ויוצרת זרם חזק מאוד חייבים כישורי צלילה טובים כדי שלא להיסחף. מדריך מקומי הוביל את הקבוצה לנקודת תצפית טובה, שם התמקמנו בשקט וללא תנועה בתקווה שהן יגיעו. ואכן הן הגיעו, בזו אחר זו, בחינניות שקשה לתאר, מסתובבות סביב הצוללים בגובה של מטר או שניים, משתעשעות בבועות אחרי שעצרו בנקודת הניקוי לטיפול יופי. התחושה הייתה של שלווה אלוהית.

 

איך מגיעים

הדרך הטובה ביותר להגיע לאי היא בטיסה שעוברת בין הפיליפינים, פלאו וגואם, פעם בשבוע. העונה הטובה ביותר לצוללים היא בין ספטמבר לאפריל, כיוון שאז מתרחשת עונת החיזור של המנטות, ואילו ב-1 במרס מתקיים יום יאפ.

 

בסופו של טיול עמוס חוויות דחקתי זוג רגליים יחפות לתוך נעליים צרות מדיי ועליתי על המטוס בדרך לעולם שאני מכיר כל כך, צרוב משמש וחול אבל עם תחושה של סיפוק שגם חודשים במשרד מוכה נאונים לא יצליחו למחוק. אין לי ספק שאני עוד אחזור לכאן בדרך זו או אחרת, כי כשמגלים את גן העדן קצת קשה לוותר עליו. 

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
טובים ונאיבים. אנשי האי
צילום: דידי דבוש
מים צלולים במידה לא סבירה
צילום: דידי דבוש
חוויה מרהיבה תחת הים
צילום: דידי דבוש
מומלצים