שוב קמה לה הזיה ומתחזה לחזון. מתוך בליל הייאוש והאכזבה שכישלון תהליך השלום הותיר אחריו, הולכת ונרקמת לה אשליה חדשה, לא פחות מפתה, מופרכת ומסוכנת מהבטחות השווא שהולידו הסכמי אוסלו. לאשליה החדשה קוראים "הפרדה", או בשמה המלא - "הפרדה חד-צדדית". על אף העובדה שברור מראש שאשליה זו נדונה לאותו גורל בדיוק כמו אשליית השלום, היא הולכת וקונה לה תומכים רבים למדי. ח"כים בכירים בסיעת העבודה שואפים להביא לאימוצה כעמדה הרשמית של מפלגתם – או מה שנשאר ממנה לאחר אימוץ אשליית אוסלו כעמדתה הרשמית. אפילו דמויות בולטות במחנה השלום, שבעבר התנגדו נמרצות להפרדה, מודים שהרעיון קוסם להם.
חסידי רעיון ההפרדה מודים שצעד זה לא נועד לסיים את האיבה בין ישראל לפלסטינים. אדרבה, הוא נולד מתוך הייאוש וההשלמה שסיום האיבה אינו אפשרי עתיד הנראה לעין, ולכן יש להיערך למציאות הנובעת מכך. ובמציאות הזאת תוכנית ההפרדה החד-צדדית אינה ריאלית מכמה סיבות.
הביטחון
ההפרדה תיצור תנאים ביטחוניים קשים ביותר: ישראל תצטרך להגן ולאבטח גבול ארוך ומפותל של מאות קילומטרים, הנושק לפאתי המטרופולין שלה, וזאת מתוך נחיתות טופוגרפית מוחלטת, כאשר הצד הערבי יושב בהר וכוחות ישראליים בשפלה. יש להניח שהחדירות (או לפחות ניסיונות לחדירה) של גורמים עוינים יימשכו. היקף המשאבים (אנושיים, חומריים וכספיים) שיידרשו יהיה עצום, ומכאן גם העומס על המשק, שהרי חלק גדול של הנטל הביטחוני ייפול על כוחות מילואים, נטל שללא ספק יתחלק באופן בלתי-שיוויוני בין המגזרים השונים.
האסטרטגיה
גם הבעיות האסטרטגיות יחמירו. בכל תוכנית הפרדה תישר מרבית האוכלוסייה הפלסטינית מחוץ לשליטה ישראלית, ומרכז המדינה יצטמק לממדים שיהפכו הקמת מערך הגנה לתושבי מישור החוף (כ-80% מאוכלוסיית ישראל) לבלתי סבירה בעליל. מערך הגנה כזו יהיה כמובן עדיין נחוץ, אבל כיצד ניתן יהיה להקימו ברצועה צרה של כ-20 ק"מ רוחב וכ-100 ק"מ אורך, כאשר מיטב המומחים הצבאיים גורסים שהעומק המינימלי לפריסת מערך הגנה אסטרטגי מודרני הוא לפחות 50 ק"מ?
היציבות
אחרי שישראל תצא מרוב שטחי יש"ע, לא יישאר בידיה שום אמצעי - משפטי, מוסרי או מעשי - למנוע את כניסתם של המוני פלסטינים לשטחים המפונים מתוך המדינות השכנות. תהליך כזה יעמיק בהכרח את המצוקה הכלכלית/חברתית החמורה בלאו הכי באזורים הללו. בכל מקרה, גם ללא גל של "שיבה", ניסיון להפרדה יצור מצב שבו בצד אחד של הקו המפריד תהיה ישות עם משטר דמוקרטי, כלכלה חופשית יחסית והכנסה לנפש גבוהה יחסית, בעוד שמצדו השני יש ישות שמשטרה רודני, כלכלתה כושלת והכנסה לנפש נמוכה מאוד. זהו מתכון בטוח להיווצרות לחץ, שעשוי לפרוץ לעברו השני של הקו המפריד מחד גיסא, ומבטיח מבשלה רותחת של קנאה, תסכול ושנאה בקרב אלה שאינם מצליחים לפרוץ אותו מאידך גיסא. לא ממש מרשם ליציבות.
המים
ויש כמובן עניין המים. כל תוכנית הפרדה תביא לכך שיותר מחצי מיליארד קוב מי התהום שבאקוויפר ההר (על שלושת חלקיו) נמצאים בשליטה פלסטינית, ללא כל הסכם או מנגנון להבטחת הצרכים ההידרו-אסטרטגיים של ישראל. דבר זה, גם בעידן ההתפלה, עלול להפוך את מצוקת המים הקשה של ישראל לאסון בלתי פתיר.
השורה התחתונה
תוכנית ההפרדה החד-צדדית אינה מרשם רציני ובר-ביצוע לפעולה ישראלית, אלא תרגיל התחמקות, ניסיון בריחה נואש מהצורך להתייצב מול האמת הקשה והאכזרית: אם היהודים לא יקומו ויתבעו אדנות על הארץ כולה, מהים עד הירדן, הם ייאבדו אותה. את כולה.
