ארבע שעות לפני המועד הרשמי של היחצ"נים, שהודיעו כי אפשר יהיה לקרוא את הספר החדש של רם אורן במהדורת אינטרנט החל ביום ה' בחצות, כבר הייתי שקועה בפרק העשירי.
אי-בוק ישראלי חדש הוא חגיגה לחובבי ספרות ואינטרנט, גם אם הוא לא הראשון אלא השני (קדם לו "אייכמן בירושלים" של הוצאת בבל), וגם אם קוראים
לו "ספר אינטרנטי", שם שמזמין הרמת גבה מנומסת של רעיונאים ואנשי שיווק.
ועם זאת, אני לא רוצה לקלקל את החגיגה, בעיקר מפני ש"עירום", הספר (הקצרצר) של רם אורן ברשת, הוא בעיני הדבר הטוב ביותר שכתב עד היום. מהודק, מהיר, רצוף פואנטות, עונה על המשאלות הבסיסיות של צרכן מתח, מתרוצץ יפה בין כיווני חקירה סותרים ומספק מנה גדושה של עלילות משנה. אם סדרת הטלוויזיה עדיין לא מתוכננת, מישהו בערוץ 2 עוד יאכל את הכובע. לעדת המעריצים הגדולה של רם אורן זה בהחלט ספר חובה. גם למי שמתכנן טיסה קצרה. אפשר לקרוא אותו על המחשב, אבל אפשר גם ליצור עותק מודפס תוך דקות.
ולמה זה הדבר הכי טוב שכתב עד היום? מפני שרם אורן מצטיין בטוויית עלילות סבוכות ודי אמינות, ופחות מזה באפיון מורכב של דמויות וסיטואציות. כאן, מחמת הקיצור, זה כמעט לא נדרש, וכסופר, אורן בהחלט יוצא נשכר מן ההרפתקה האינטרנטית הראשונה שלו.
כמה מלים על העלילה, בלי לגלות פרטים מיותרים: שרית שאול היתה "הפרח של באר שבע", בחורה יפה ששני הוריה נספו בתאונה ו"לא היה נער בבית הספר שלא חיזר אחריה, לא היה גבר שלא הביט בה בערגה… היא היתה מותג של יופי שכולם הכירוהו וכולם סגדו לו", אבל היא לא הסתפקה ב"כל הסיכויים לתפוס בעל עשיר ולגור בווילה מפוארת בעומר", אלא עקרה לתל אביב, שכרה דירה בשינקין וניסתה את מזלה בדוגמנות – וכשאנחנו רק מתחילים להכיר אותה, היא כבר מתה. נרצחה.
בהמשך נתוודע לסגן-ניצב עמית נבון, הגיבור האמיתי של הסיפור, ליחסיו עם בתו ענת, עם ראש אגף החקירות הנושף בעורפו – וגם למעשים נוראים פחות או יותר מתעשיית הפורנו העולמית באינטרנט. יש לפחות ארבעה חשודים ולכל אחד מניע מצוין, יש דרמות משפחתיות, פיתולים מפתיעים וקלישאות לשוניות, שלא יפריעו למי שמחפש רק אקשן ולא אכפת לו לקרוא ש"מוחו של עמית נבון המה מאלף מחשבות", או ש"היא מתה לשווא, ילדה חפה מפשע, שנקלעה לתוך סבך של יצרים, מערבולת של פנטזיה, אהבה וקנאה".
אבל "עירום" הוא לא רק עוד כותר, אלא חוויית קריאה אינטרנטית חדשה בעברית, וצריך לומר עליה כמה דברים שאינם קשורים כלל לאיכות הטקסט, אלא לפן הטכני של החוויה, שלמרבה הצער, מענגת הרבה פחות מן המתח. כמה הערות:
1. כדי להיכנס לאתר של סטימצקי ולרכוש זכות לקרוא את הספר, נדרש הקונה למסור את שמו המלא, כתובתו המדויקת, מספר כרטיס האשראי שלו – מבלי שאיש יבטיח לו שהפרטים נשמרים בשרת מאובטח, כמקובל בעולם. עניין של חוסר נימוס אלמנטרי, של רשלנות מסחרית ושל אי התחשבות בסיסית בזכויות של צרכנים.
2. לאחר שהפרטים נמסרו, מקבלים מספר קוד לקריאת הספר. עם ישראל היה ידוע בפעם כ"אומה של דיסקט אחד". אפשר להניח שכבר עתה רצים מספרי קוד בין חברים, ושלספר הזה יהיו יותר קוראים מאשר קונים, למרות שהוא עולה רק 15 ש"ח.
3. האות הגדולה והדקיקה מקלה על קריאה ממסך המחשב, אבל אצלי הופיעו מיני ריבועים ריקים ותמוהים בסוף משפטים וגם באמצע.
4. פרק מס. 10, אלוהים יודע למה, הועלה פעמיים.
5. הדפדוף במחשב מעצבן באתר של סטימצקי. צריך לתמרן בין סקרול ימני לסקרול שמאלי, ודקות יקרות של אדרנלין מבוזבז חולפות, עד שגם גולשים מיומנים משתלטים על העסק.
6. כדי לקרוא כל פרק יש להקליק עליו בנפרד. זמן הטעינה של הפרקים מייאש, במיוחד כאשר המסך מלבין לגמרי, ואין אפילו הודעה כמו "אנא המתינו", או משהו שיקל את ייסורי הציפייה ברגעים הכי מותחים.
7. כשהבעיה החמירה אחרי כמה פרקים, נאלצתי להיכנס שוב לאתר, להקיש את סיסמתי ואת הקוד הסודי שלי ולהקליק שוב על מספר הפרק ושוב להמתין.
8. דווקא בגלל המונוטוניות של האות על מסך המחשב, חסר שם איזה עיטור או איור, או משהו שירגיע את העין בעת הקריאה. אנחנו מורגלים לקרוא רומנים עבי כרס בלי תמונה אחת, אבל לא מה שמוגדר כמאה עמודי מחשב שאין בהם ולו אלמנט גרפי זעיר ביותר.
9. אז תדפיסו ותקראו. העלילה מצליחה לעתים להתגבר אפילו על הקלישאות. חוץ מזה, התנסות באי-בוק עברי, או ספר אינטרנטי או איך שתרצו לקרוא לזה, היא מעשה ציוני נאה: ככל שירבו המשתמשים, נגיע מהר יותר לאסופות של ספרים זולים, שלא יהיו בהכרח גם ספרות זולה.
