שתף קטע נבחר

בדרך העפר, בשירה של צווארון כחול

המשורר רוני סומק, שקיים דיאלוג מפרה עם שירתו של עמיחי: "הוא סלל את הדרך אל הפרטי"

עמיחי לא נותר רק בגבולות הדור שלו. במציאות המסוכסכת של השירה עברית, במצב שבו מרדה כל משמרת שירית חדשה במשמרת השירית שקדמה לה ודחתה אותה, עמיחי, בנישה הפרטית שחצב לעצמו, עבר מדור לדור, לא בלי בקורת, אבל גם בלי ביטול ודחייה מוחלטים. למרות המרחק בין הנושאים ובין אופי הכתיבה של השניים, המשורר רוני סומק הוא המשורר שקיים במשך כל חיי היצירה שלו דיאלוג סבוך ומפרה עם שירתו של עמיחי. רוני סומק, מונולוג של פרידה:
"את המהפך של עמיחי בשירה אני יכול לנסח כך: יהודה עמיחי וחיים גורי היו באותה פלוגה בפלמ"ח, שניהם חזרו מאותה מלחמה. גורי כתב את 'הנה מוטלות גופותינו" והציע את הטון המג'ורי. עמיחי לעומתו כתב את גשם בשדה הקרב: 'גשם יורד על פני רעי / על פני רעי החיים, אשר / מכסים פניהם בשמיכה - / ועל פני רעי המתים, אשר / אינם מכסים עוד'. אני חושב ששני השירים גדולים, אבל בעיני בשיר של עמיחי הייתה הצעה של טון אחר לגמרי, הצעה של דלות החומר. הוא אמר, אני מציע לבוא אל שדה המוקשים הזה שנקרא מלחמה ולצאת ממנו עם איזושהי נגיעה יומיומית, פשוטה שדרכה תבינו את כל מה שאני רוצה להגיד. בספר האחרון הוא כותב, "שמי הוא יהודה וקוראים לי יודה באהבה." ההערה הזו היא לא רק על המרחק שבין העברית התקנית לבין העברית המדוברת. לדעתי, זה מיצוי של תפישת עולם של אדם שהחליט להוריד את השירה לרחוב. הוא הראשון שפשט את בגדי החג והראה שהשירה פוטוגנית גם עם צווארון כחול. הוא עקף את האוטוסטרדות הלאומיות וסלל דרך עפר אל האישי, אל הפרטי. אני חושב שבזה הוא הצליח להאיר פינות.
פעם ראיינתי אותו ושאלתי אותו האם כותב באותו עט את שירי האהבה ואת שירי המלחמה שלו. בשירי האהבה שלו יש משהו מאוד אינטימי. והתשובה שלו הדהימה אותי, 'אין אהבה של מעלה, אין אהבה של מטה. באותה עט שבה אני כותב את שירי האהבה, אני גם כותב את דוחות מס ההכנסה שלי.' בכל פעם שאני רוצה להגדיר את הפואטיקה שלו אני משתמש בשיר שלו 'מי', שמופיע בספר שלו על מדבר יהודה. ושם הוא כותב כך: 'מי שמטייל במדבר / לפי ספר תיירות או ספר היסטוריה / כמו שוכב עם אישה / לפי ספר תנוחות.'
השורות הללו הן לא קריאה לאנרכיה, אלא קריאה לסדר, סדר עמיחיי. באותו ראיון הוא אמר לי ששיר צריך להיות טבעי כמו שביל במדבר. שביל במדבר הוא משהו שנראה טבעי. מי שמתבונן יודע שעברו שם עזים וחמורים והם שיצרו את השביל, זה לא שביל שתוכנן על ידי סולל בונה. יש לי הרגשה שבשירים שלו, דווקא משום שהוא יוצא מתוך תחושה מאוד אישית, הוא מצליח להגיע לשמיים פילוסופים.
קחו לדוגמא את השיר 'אלוהים מרחם על ילדי הגן'. בכל מקום שקוראים אותו מציגים אותו כשיר מאוד פוליטי. בעיני זה שיר אהבה. בסוף הוא מגיע ל'אולי על האוהבים באמת / ייתן רחמים ויחוס ויצל / ... / כדי שאושרם יגן עלינו / עכשיו ובימים אחרים'. מה הוא בעצם אומר? בעולם שבו מידת הרחמים הולכת ופוחתת, הסיכוי היחיד לשרוד בו הוא לברוא דת חדשה, דת האהבה. אם אתה מסוגל לזה, אתה צריך לעמוד ליד אנשים שיש להם אהבה ולהתחמם לאורם. זה מאוד מתוחכם. מי שאמר שעמיחי משורר פשוט, לא הבין את העניין.
כשהייתי בצבא השתתפתי בסדנא שעמיחי היה אחד המנחים שלה. ביום הראשון הוא אמר לי, 'אתה לא צריך סדנא'. ואז הפך אותי לאסיסטנט שלו. היינו נפגשים בכל יום בשער העיר העתיקה והולכים לאורכה. ניהלנו הרבה שיחות סוקרטיות. זו הייתה תקופה שבה התגבשתי. אהבתי את יונה וולך, את אבידן, את אמיר גלבוע, אותו. באיזשהו מקום, ללא כוונת מחבר, נוצר קוקטייל מן הדברים הללו. למה אני מנהל אתו דיאלוג סמוי? אני מרגיש שבאיזשהו מקום, אני גם נמשך לחומרים שמוצאים ברחוב. גם אני רוצה להשתמש בחלק קטן מן המילים במילון וגם אני רוצה להכניס לתוכן עוד רבדים שברגע הראשון לא רואים אותם. עמיחי קרוב אלי יותר מהאחרים בעוד דבר, הוא משרטט קווי אורך ורוחב מאוד ברורים.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אורן אגמון
רוני סומק. "עמיחי עקף את האוטוסטרדות הלאומיות"
צילום: אורן אגמון
לאתר ההטבות
מומלצים