הטפילים

רק זה היה חסר לנו – שמירה ביטחונית צמודה על סגנים ועל סגני שרים. אל תנסו אפילו לחשב כמה זה עולה לנו. בהתחשב בגודלה חסר התקדים של הממשלה הנוכחית, המספרים שתקבלו ידירו שינה מעיניכם. כל אחד, ללא הבדל מין ומפלגה, מגדיר את עצמו כמטרה חבלנית ומבקש ליווי מזוין. הקוזאק הנגזל זועק "גוועאלד". הפעם לא רק פוגעים בכיסו אלא גם בגופו. כל מישהו כבר לא יכול להיחשב כאן למשהו אם לא מוצבת ליד ביתו בוטקה ממנה מבצבץ קנה של עוזי. חוששים הפוליטיקאים לחייהם? שיעשו לנו טובה ויחפשו ג'וב אחר, כזה שלא יהיה כרוך ב"סיכון ביטחוני". המעט שניתן לעשות הוא לקצץ בהיקפה של הממשלה ולחסל לחלוטין את חסרי התיק למיניהם. אחיזתם במשרותיהם אינה משרתת אלא את עצמם.

אולם בין "הצילו" אחד למשנהו, בין מכונית תופת בשרון לאירוע ירי בדרום, מתגנבים להם הפוליטיקאים בפעם המי יודע כמה אל עבר הכספת הציבורית וממלאים את כיסיהם בכל טוב. מכוניות וולבו בגודל ובשווי של דירה ממוצעת מחולקות לשרים ולסגני השרים, הח"כים שוקדים שוב על ריפוד חשבון הבנק שלהם, ובימים אלה הם מנהלים מאבק מאסף למען הגדלת הפנסיה שלהם. על-פי זעקות השבר שלהם דומה כי הם הגיעו לפת לחם. גם כאן ניתן לבקש מהם בנימוס: אם סבלכם כה גדול, עזבו במטותא את הכורסה במליאה ומצאו תעסוקה בטוחה יותר, תרתי משמע.

ממש בלי שנרגיש הם הניחו ביום רביעי השבוע אבן פינה לאגף נוסף במשכן הכנסת. עלותו של השפכטל הזה תגיע ל-200 מיליון שקל. את מה שרוב 120 האלה לא עשו בבניין הישן, הם ימשיכו לא לעשות גם באגף החדש. בימים כתיקונם ניתן היה להרים גבה שגרתית נוכח הטירוף הזה, אולם נדמה שהפעם הם גדשו את הסאה.

זה אכן יישמע באוזניהם דמגוגי, אולם רק פוליטיקאים עיוורים או חרשים יעזו לצאת להרפתקה כספית כזאת בעיצומו של משבר כלכלי מתמשך. אכן, כן. בכסף הזה ניתן לפתור בעיות תעסוקה רבות בעיירות הפיתוח ובמגזרי הערבים והדרוזים. אבן הפינה הזאת היא אנדרטה לא רק לאיוולתה של הפוליטיקה הישראלית, אלא לזחיחות דעתה ולצפצוף הנצחי היוצא מבין שפתיה כבר עשרות שנים. המציאות הזו מנקרת שבעתיים כאשר המדינה האומללה הזאת נלחמת כדי לממן את הסכסוך הנוכחי.

אל תתפלאו אם לקראת טקס חנוכת המשכן החדש בעוד כמה שנים כבר יגדל מספרם של הח"כים ל-150, ואולי יוחלט עד אז להפוך את המשכן הישן ל"בית לורדים", לצדו של הפרלמנט. בכל מקרה, לטקס חנוכת המבנה המודרני יגיעו מאות שרים, סגני שרים וח"כים, עם מאות אנשי ביטחון צמודים ונהגי וולבו חדישים. בשל שחיתות ממוסדת כזאת נפלו בעבר הלא רחוק אימפריות חזקות מישראל.

החברה הישראלית מחולקת, שתי וערב, לסקטורים שונים. אולם ניתן להבחין בה בשתי שכבות בולטות. על הראשונה נמנים העכברושים השמנים שהבטיחו לעצמם ולבני משפחותיהם עתיד כלכלי בטוח על חשבון קופת המדינה. על השנייה נמנים אנחנו. העכברושים הפרלמנטרים, המכנים עצמם משום מה "נבחרי ציבור" למרות שאיש לא בחר אותם אישית לתפקידם, רואים ממעמקי כסאם רק את צבעו הירוק של הדולר.

אמרו מעתה, הפוליטיקאים הם הסיכון הביטחוני האמיתי של המדינה. הם גנבי הרכב של היומיום. בגן העדן הפרטי שלהם הם כבר נהנים מ-72 הבתולות. הם האויבים המוחשיים שלנו. עם הפלסטינים כבר נסתדר בעצמנו.