אין מחלוקת על כך שההסברה חיונית לישראל, ושמצבה בכי רע מאוד. כיצד ניתן אפוא להסביר מצב אומלל זה? ובכן יש לכך שתי סיבות סבירות: (א) חוסר אונים לאומי; (ב) קשיים אובייקטיביים בלתי עבירים בהסברת ה"CASE" הישראלי בתקשורת העולמית. במבט מעמיק יותר מתברר ששני ההסברים הללו לגמרי בלתי משכנעים, שהרי קשה ליישב חוסר אונים לאומי עם תכונותיו של עם שהפריח מדבריות, קלט עלייה המונית, הכריע אויבים, עבר מצנע לשפע.
קשה גם לקבל את הטענה בדבר קושי אובייקטיבי בהסברת עמדותיה של ישראל. רוב המתקפות על ישראל נעשות בשם "הזכות להגדרה עצמית" של הפלסטינים ובשם "ערכים ליברליים-דמוקרטיים". אבל דווקא בשני תחומים אלה יש לישראל עדיפות ברורה. בעניין ההגדרה העצמית יש ליהודים נתונים מובהקים יותר לעומת אלה של הפלסטינים: שפה ייחודית, דת ייחודית, מורשת ייחודית, לוח שנה ייחודי. לפלסטינים, לעומת זאת, אין כמעט שום ייחוד בתחומים הללו. דת, שפה, ציון מועדי השנה – כל אלה דומים מאוד לאלה שמאפיינים את עמי האזור, והם אף מגדירים את עצמם כחלק אינטגרלי מהאומה הערבית.
גם בנוגע לעניין הערכים הדמוקרטיים-ליברליים - לישראל יש יתרון ברור. הלא בכל המרחב המזרח-תיכוני למעט ישראל אין אף גורם (בטח לא ההנהגה הפלסטינית) שאפילו מתיימר לפעול על-פי קוד של כיבוד ערכים דמוקרטיים- ליברליים. נכון שהדמוקרטיה הישראלית אינה נטולת פגמים, אך כך גם מרבית הדמוקרטיות המערביות – שאינן נמצאות בסכנה ביטחונית.
לאור זאת ניתן היה לצפות שישראל תזכה לתמיכה סוחפת ממדינות המערב הנאורות. אין הכוונה לכך שמדינות אלה יבטלו לחלוטין את טענות הערבים, אך בהחלט סביר היה לצפות שהן יפעילו לחץ כבד יותר על הצד הערבי, כדי שזה ימתן את גישתו לדמוקרטיה היחידה במרחב, המוקפת ומאוימת על-ידי משטרים שהם מעין תשליל הערכים שהמערב אמור להיות מחויב להם. במציאות כמובן התמונה שונה לחלוטין. לחץ מסיבי ובלתי מתפשר מופעל דווקא על ישראל מצד העולם הדמוקרטי, כדי שזו תיענה לדרישות מרחיקות הלכת של הערבים.
ושוב אנחנו חוזרים שלאלה שבראש המאמר: למה ההסברה הישראלית כושלת? רמז לתשובה ניתן אולי למצוא בפער בין החשיבות המוצהרת שאנחנו מייחסים להסברה, לבין החשיבות שמוענקת לה בפועל – כפי שעולה מתקציב המדינה, שמשקף למעשה את סדר העדיפויות הממלכתי. בחינה של התקציב חושפת עובדה מדהימה: הסכום המוקצה להסברה (כולל תשלום משכורות) שווה בערך לעלותם של שלושה טנקים, ולהרבה פחות ממטוס קרב אחד!
ההשוואה עם חיל האוויר רלוונטית לא רק מבחינה כספית אלא גם מבחינה מהותית. צריך להתייחס להסברה כאל מעין "כיסוי אווירי", שמאפשר למדינה חופש פעולה למימוש האינטרסים החיוניים שלה, בדיוק כפי שחיל האוויר אמור לאפשר לכוחות הקרקע חופש פעולה להשגת מטרותיהם.
רק כאשר תתחיל ממשלת ישראל הלכה למעשה לייחס להסברה את אותה החשיבות שהיא מייחסת לחיל האוויר תוכל המדינה לגייס את הכוחות הראויים להפעלת מערך הסברה יעיל ודעתני (אפקטיבי ואסרטיבי), שיציג את מדינת הלאום של היהודים ברחבי תבל בכבוד הראוי לה. רק אז תוכל ישראל להסיר מעליה לחצים ומגבלות שמונעים ממנה לנקוט את האמצעים הדרושים להבטחת עתידה.
