אמא'לה, משמעות החיים!

ששה סיפורים קיבץ ארווין יאלום בספר "אמא ומשמעות החיים", שלוש עלילות טיפוליות בגוף ראשון, שתי עלילות בדיוניות שגיבורן הפסיכולוג מזכיר מאוד את דוקטור יאלום, וסיפור-לא-סיפור אחד, שעניינו ביחסיו של המטפל עם אמו. הנושאים המאחדים, אם הבנתי נכון, הם מוות ואבל.
כמה פעמים לאורך הספר המחבר מעיד על עצמו שהוא מרבה להרהר במוות, ומתמחה בתרפיה אישית וקבוצתית לאבלים, אבל כבר בעמודים הראשונים דבקה בי תחושה לא נוחה שהאיש אטום לכאב ולחרדה, ושאת שניהם הוא מחליק מעליו במילים משומנות, כמו מים על נוצות ברווז.
מרפרף וחינני להכעיס יאלום עצמו נוגע בבעיה: "פעמים רבות חלמתי לחרוג ממגדל השן של האוניברסיטה אל מצוקות העולם האמיתי, אך לא עשיתי זאת. אפילו לא התנסיתי בחווית הצמיחה המלווה פרידה מבת זוג או בהתמודדות עם בדידותו של אדם בוגר." ובכל זאת, הוא מתעקש, "אני עושה כל שביכולתי לקרב אלי את הטרגדיה. אני מחזיק את המוות שלי במוקד." יאלום מתאר בני אדם שסובלים סבל אנוש, אבל המקצב העולץ והקונסטרוקטיבי שלו והמילים הממוסחרות, מעוררים חשד שלמרות כל ההצהרות שלו על "אמפתיה תת-הכרתית", האיש משולל אמפתיה, ומשולל קולטנים לטראגי. במילים אחרות, די סתום.
גם מי שחי במגדל השן של האוניברסיטה יכול להימנע מצירופי מילים דיפלומטיים כמו: "המפגש שלה עם הסרטן" כשהוא מדבר על אשה גוססת, ומהצהרות חלולות נוסח "תודעת המוות מדרבנת תמורה אישית."
עד כמה אינו מבין, הבנתי בסיפור האחרון, שבו התקף חרדה מקפיץ על הפסיכולוג חתול הונגרי נקמן "בעל עיניים אדומות כאש". פעימה אחת של חרדה אמיתית אין בהזיה
הכביכול נחרדת שלו, ולכן לא פלא שבסופו של דבר הוא גובר על האויב בתערובת של הגיגים פילוסופיים ושל קשקושים אמפתיים. ובעצם לאיזה תיאור של חרדה אפשר לצפות מבן אדם שפיסקה אחת קודם הגיע לאורגזמה "לא בצליפה חדה של אקדח צעיר, אלא בשאגת תותח הוביצר רב עוצמה"? כמו שהוא מעביר ארוטיקה ככה הוא מעביר חרדה.
כמו בספרים קודמים גם בספר הזה יאלום משתף את הקורא בלבטים כמו גם במשגים שעשה כמטפל, ואת המסר הלא לגמרי סמוי הייתי מסכמת במשפט: "אני לא אלוהים, אבל נכון שמקסים מצדי להודות בזה?" כאילו אי פעם חשדנו שאלוהים הוא שרינק קליפורני אופנתי הנוקט בגישה א-היסטורית של אני-ואתה, כאן-ועכשיו.
בין חבריי המטפלים יש הטוענים שיאלום הועיל רבות בניעור המסורת הפסיכואנליטית. אפשר שכך, אבל מהפרק שבו הוא מנתח את יחסיו עם אמו המתה, אפשר לקבל תמונה מסוימת של מה שנחשב בעיניו לאנליזה. באוזניי המהלך הנפשי הזה נשמע כמו דיאלוג מסדרת טלוויזיה סוג ג', על גבול הפרודיה. "אני לא מקשיבה לך? תגיד לי ארווין, אתה מקשיב לי? אתה יודע משהו עלי?" שואלת האם המתה. "את צודקת, אמא. אף אחד מאתנו לא מצטיין בהקשבה לאחר", משיב הבן ומוסיף: "משהו עוצר אותי. היתה בינינו חומה גדולה." חומה של מילים שחוקות שיאלום בונה, ונדמה לי שאף אחד לא גר מאחורי החומה הזאת.

אמא ומשמעות החיים, ארווין יאלום, מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת כנרת, 299 עמ'