המדריך לרכבות באיטליה
היא יעילה ונוחה, ובמיוחד - נשארת תמיד עם הגלגלים על הקרקע. מנואלה דבירי מגלה שוב את הדרך הכי רומנטית להגיע ממקום למקום
| תחנות באיטליה |  | רכישת כרטיסים | | הרכבות הכי יוקרתיות | | כללי התנהגות |
אירופאים אוהבים רכבות, ואחרי 11 בספטמבר אוהבים אותן עוד יותר. כי כלי התחבורה העתיק-חדיש הזה נחשב נוח, יעיל, מהיר, לא מאוד יקר ועם כל הגלגלים על הקרקע. וגם כי לרכבת ולתחנות הרכבת יש קסם מיוחד.
הרכבת היא ראי של תקופה, דמות של מקום. בסרטים הניאו-ריאליסטיים שנעשו באיטליה מיד אחרי מלחמת העולם השניה, שיקפה הרכבת מציאות של עוני ודלות וחלומות על עתיד ורוד. מי לא זוכר את סרטיו של הבמאי הגדול ויטוריו דה-סיקה, בהם היו איטלקים, מהגרים מדרום הארץ לצפונה, יושבים על ספסלי העץ הקשים של המחלקה השלישית, חולקים כריכי נקניק פרושוטו וגבינה עם שכניהם לתא, חיילים ואזרחים דלפונים, לוגמים יחד מבקבוקי יין אדום פשוט, ומתווכחים ביניהם בלהט של חברות אמיצה שנולדה ברגע ותסתיים בעוד רגע, כמשך הנסיעה.
בשנות ה-70 הגיעו ימי שפע לארץ המגף, והמחלקה השלישית נעלמה לבלי שוב. בעשור האחרון שבו מהגרים לפקוד את הרכבות, אם כי מהגרים מזן אחר: אלבנים גבוהים ורוסים עגלגלים, רומנים ופולנים, טורקים ויוגוסלבים, אסיאתים מלוכסני עיניים, הודים, פקיסטנים, אפגנים, איראנים ועוד. אפריקנים דוברי צרפתית, אנגלית ושלל שפות בלתי מזוהות, בלונדינים ושחורים, צהובים ולבנים. כך, כנראה, תיראה איטליה, ואולי אירופה כולה, בעוד דורות מעטים.
לצידם על הספסלים נראים איטלקים ואיטלקיות אלגנטיים ותיירים משלומפרים מכל רחבי העולם: יפנים, גרמנים, צרפתים, אנגלים, וכמובן אמריקאים וישראלים. על אלה האחרונים אמר לי פעם כרטיסן נאפוליטני חייכן וחביב במיוחד, כשבעיניו מבט עגום של איש שבחייו ראה הכול: האמריקאים והישראלים מתקשים להבין את כללי הנסיעה ברכבת, ומשוכנעים שכל כוונתנו לרמות אותם.
ואומנם, הרכבות האיטלקיות היו מאז ומתמיד בעלות מוניטין מפוקפקים ביותר, ואפילו מוסוליני לא הצליח להוציאן לדרך במועדן. אבל הרבה מים זרמו בנהר פו מאז ימי מוסוליני, ושרות הרכבות באירופה בכלל ובאיטליה בפרט השתפר לבלי הכר, והאמינו לי - איש מעובדי הרכבת אינו מעוניין לסדר תיירים ישראלים תמימים. אך כדי לשפר את הרגשתכם, הרי לפניכם מדריך קצר להלכות הרכבת באיטליה.
כל נסיעה ברכבת מתחילה (ומסתיימת) בתחנת רכבת. יש באיטליה תחנות גדולות וקטנות, יפות וכעורות, נעימות ודוחות - כמו בני-אדם. אבל אצולת התחנות הן התחנות המרכזיות והתיירותיות ביותר, שמהן יוצאות גם רכבות או אוטובוסים לשדות התעופה. ואלו הן: ונציה סנטה-לוצ'יה, רומא טרמיני, מילאנו צ'נטרלה ופירנצה סנטה מריה נובלה. בתחנות אלה, המכונות די טסטה (ראשיות), אין מעברים תת-קרקעיים מרציף לרציף ואפשר לגרור בהם את המזוודה על גלגליה ללא צורך בירידה ועלייה במדרגות, יתרון גדול מאוד בימים אלה, שבהם נעלמו הסבלים כמעט כליל מהנוף של תחנות הרכבת.
כמה מהתחנות האלה נרכשו על-ידי גורמים פרטיים, ועברו או מתחילות לעבור סדרות טיפולי יופי יסודיים. תחנת הרכבת ברומא, למשל, השייכת לחברת בנטון, נראית ממש כשדה תעופה, נוצצת ונקיה (יחסית), מאכסנת שורה ארוכה של חנויות יפות וביניהן כמובן גם סניפים של בנטון.
על מסכים אלקטרוניים גדולים ומאירי עיניים מוקרנים לוחות הנסיעה של הרכבות, מועדי היציאה וההגעה, שמות היעדים ומספרי הרציפים. מומלץ לעקוב אחרי השינויים בלוחות האלה, כי למרות הכול הרכבות מאחרות לפעמים, והאיחורים או שינויים ברציפי המסע מעודכנים על-גבי הלוחות.
כן, הנסיעה ברכבת כרוכה כמובן בתשלום. את הכרטיסים ניתן לקנות בתחנה, אבל רוב משרדי הנסיעות שבערים הגדולות מוכרים גם הם כרטיסי רכבת, המונפקים כולם ממחשב מרכזי ונראים כמעט כמו כרטיסי טיסה. אפשר לקנות כרטיסים גם באמצעות האינטרנט באתר האינטרנט שמימין. אבל מן הראוי לציין שלא שמעתי על מישהו שקנה כרטיס בדרך זו. הרי ככלות הכל אנחנו עדיין באיטליה. האתר, אגב, מומלץ כמקור מידע אמין על לוח הרכבות המעודכן, על מרחקים, זמני נסיעה ובעיקר על מחיר הכרטיס. ולא עניין פשוט הוא, שכן מחירו של כרטיס נקבע על-פי מרחק הנסיעה, יום ושעת הנסיעה, סוג
הרכבת ומהירותה. רצוי מאוד להכין כרטיסים מבעוד מועד. בקופות שבתחנות משתרך לו לפעמים תור ארוך, ואם בלית בררה אתם נזקקים לקופת התחנה - השתדלו לא להגיע אליה ברגע האחרון.
את הכרטיס יש להחתים קודם העלייה לקרון הרכבת בקופסה צהובה, קטנה ומסתורית המוצבת בכל רציף. ולא - תיאלצו לשלם קנס לכרטיסן. הכרטיסנים המיתולוגיים עברו גם הם שינוי עם הזמן, והיום רובם גורסים בין שיניהם אנגלית בסיסית של רכבת. והחידוש האחרון הן כרטיסניות - בחורות חינניות דוברות שתי שפות ויותר, שעליהן גאוותו הגדולה של שירות הרכבות האיטלקי.
הכרטיסנים בדרך כלל סבלניים וחביבים, אבל חביבות לחוד וחוק לחוד: אדם שנתפס ברכבת ללא כרטיס מחויב בתשלום קנס גבוה. הקנס קטן הרבה יותר אם הנוסע מצהיר מרצונו לפני הכרטיסן שלא הספיק לקנות כרטיס ומבקש לרכוש אותו ברכבת. לידיעתכם, הכרטיסנים מכירים את כל התחבולות האפשריות להתחמק מתשלום, ונוסעים בעייתיים במיוחד מורדים אחר כבוד מהרכבת כבר בתחנת העצירה הראשונה, היישר לזרועות השוטרים.
כמגוון התחנות, כך גם הרכבות. ישנן רכבות חדישות וישנות, רכבות ישירות ומאספות, רכבות מהירות ואיטיות. וגם רכבות אצולה. הכוכבת החדשה היא ה-EUROSTAR היוקרתית, שחוצה את אירופה מקצה לקצה. נוסעי המחלקה הראשונה נהנים בה משירות דיילות, ממש כמו במטוס. הן מחלקות עיתון יומי, מציעות שתייה חמה או קרה ואפשר שם אפילו לקנח בעוגיות מלוחות או מתוקות, לפי טעמו של הנוסע.
והכל כלול לכאורה במחיר. לכאורה, משום שנוסע ברכבת זו חייב בתוספת מחיר הנקראת SUPPLEMENTO EUROSTAR (תוספת יורוסטאר), שהיא בעצם תשלום תמורת המהירות.
ואכן, מהירותה של היורוסטאר יכולה להגיע (בין פירנצה לרומא, למשל) ל-250 עד 300 קמ"ש. כמעט טיסה על הקרקע, אלא שאין צורך בהידוק חגורות, אין חשש מכיסי אוויר, מותר לעשן בתאים מיוחדים, אפשר לאכול ארוחה אמיתית בקרון המסעדה, יש מרווח גדול למתוח את הרגליים והנוף הנשקף מהחלון מרומם את הנפש.
הרכבת השנייה ברמת אצילותה ובמהירותה היא ה-INTERCITY, דומה מאוד ליורוסטאר, אלא שנוסעת היא בתוך גבולות איטליה בלבד ואין בה דיילות. גם נסיעה באינטרסיטי כרוכה בתוספת מחיר, ששמה הפעם SUPPLEMENTO RAPIDO.
בשתי רכבות האלה, וגם ברכבות אחרות, איטיות יותר, מתבקש לפעמים הנוסע לשלם עבור מקום שמור, תשלום הקרוי PRENOTAZIONE OBBLIGATORIA. פירוש הדבר: הזמנה מראש חובה. אין טעם לנסות לשכנע את הכרטיסן שאתה דווקא נהנה לעמוד בפרוזדור. התשלום הוא חובה.
כשקרונות המחלקה השלישית, זו המחלקה הפוטוגנית על ספסלי העץ החומים שלה ואוכלוסייתה הצבעונית, הורדו מהפסים, נותרו שתי מחלקות: המחלקה הראשונה היוקרתית והשנייה העממית. פעם היה ההבדל ביניהן גדול. במחלקה הראשונה נסעו תיירים אמריקאים, אנשי עסקים, עשירים מופלגים ופוליטיקאים מקומיים בדרכם לפרלמנט או לסנאט ברומא.
גילוי נאות: לא זכיתי לגעת בריפוד הקטיפה של מושבי המחלקה הראשונה עד השנה האחרונה. המחלקה השנייה נראתה הרבה יותר מתאימה לי: מאז ומתמיד השתמשו בה להקות חיילים קולניים וחרמנים בדרכם לחופשה וממנה, פועלים, סטודנטים וסתם בורגנים הגונים. אבל עם חלוף השנים קטן הפער בין המחלקות: מחיר כרטיס למחלקה הראשונה ירד פלאים ואילו הנסיעה במחלקה השנייה התייקרה, החיילים הוצבו לשירות קל"ב (קרוב לבית), ואפילו אנוכי הקטנה נוסעת היום בלי היסוס וללא ייסורי מצפון במחלקה הראשונה וסועדת בקרון המסעדה, ממש כמו גיבורי ספריה של אגאתה כריסטי.
אבל לא נס ליחה של חויית הנסיעה ברכבת ועדיין היא צופנת בתוכה שפע של הפתעות. יש למשל שעות שבהן הרכבת מסיעה כמעט רק זונות, בדרכן לעבודת לילה, רובן אפריקאיות יפות - ספק גברים ספק נשים.
לנסיעה ברכבת כללי התנהגות בלתי כתובים. הבחירה במקום הישיבה למשל. אישה בודדה לא תיכנס לתא שכל נוסעיו גברים. אם זה אינו בנמצא, תתור אחר תא שיושבים בו זקנים מופלגים או זאטוטים של כיתה א'. אלא אם כן כמובן יש לה כוונות נסתרות. לעולם לא ייכנס איטלקי לתא שחלונו מכוסה וילון מבלי שידפוק קודם על דלתו. אין לדעת איזו פעילות מסתיר הוילון.
ובתא עצמו, בישיבה על ספסלים הפונים זה אל זה, קשה להתחמק מקשר העין. בתחילת הנסיעה הכול שותקים, אבל איטליה איננה ניו-יורק, ותמיד יימצא מי שיפתח בשיחה ויסחף איתו את שכניו לתא. מדברים על כל דבר שבעולם, פוליטיקה, אהבה, אוכל, ילדים, בקיצור - על החיים. בכל תא יש אחד שתקן, אחד שמתחזה לישן, סטודנט אחד שמתכונן לבחינה ואחד נודניק שמבקש את מוסף הספורט שלך.
לאחרונה הפכו גם הטלפונים הסלולריים לחלק מתרבות הרכבת: האיטלקים דומים לנו מאוד בפטפטת הסלולרית. הם עושים בטלפונים שימוש יעיל, ומודיעים לאישה או לבעל בבית שהגיע הזמן להרתיח מים, כדי שהפסטה תהיה מוכנה כשיבואו הביתה. כאשר נוסע מדבר בטלפון הסלולרי, שאר חבריו לתא משתתקים כדי לא להפריע לו לשוחח ולהם להקשיב לשיחה.
בנסיעתי האחרונה ברכבת מוונציה לרומא המתינו שכניי לתא בסבלנות עד שאסיים שיחה שקיימתי בעברית, ורק לאחריה הגיבו בערנות. זוג אמריקאים, שעשו את דרכם לבוסניה לביקור אצל בתם החיילת האמיצה לחשו לי: גם אנחנו יהודים; גברת עם חתול מנומנם בכלוב אדום הפטירה: מה יהיה איתכם בסוף? בגללכם תפרוץ מלחמת עולם שלישית!; וכרטיסנית טירונית תהתה: מה בעצם ההבדל בין פלשתין לישראל?. וכך חלפו עברו ארבע וחצי שעות הנסיעה כהרף עין, ובסופה נפרדנו ידידים.
והנוף, הנוף שנשקף מחלון הרכבת, לא מפסיק להדהים אותי בכל פעם מחדש. החל מערפילי הצפון וכלה בגבעות רומא הירוקות. ותנו דעתכם: אותה דרך, אילו נעשתה בטיסה, היתה נמשכת לא פחות, בגלל המרחק של הערים משדה התעופה ואמצעי הביטחון המוגברים הננקטים לאחרונה, והיתה גם יקרה יותר. וכמובן, הרבה פחות מעניינת.
ואם תסעו פעם מונציה לרומא במחלקה השנייה, אולי יזדמן לכם לפגוש בזקן אחד, שהסיפור עליו עובר מפה לאוזן בין הכרטיסנים וסופר לי על-ידי ידידי הכרטיסן הנאפוליטני. האיש, מובטל כבן 60, סולק מביתו על-ידי אשתו לפני שנים רבות. הוא רכש כרטיס מנוי לרכבת, ובכל ערב הוא עולה לרכבת של שעה 22:00 מוונציה לרומא. הוא מכוון לו שעון מעורר כך שיצלצל עשר דקות לפני מועד ההגעה המשוער לרומא
ונרדם מיד על מושבו. כשהשעון מצלצל הוא מתעורר, רוחץ פנים, מצחצח שיניים, יורד ברומא לשתות קפה של בוקר (כידוע הקפה ברומא הרבה יותר טעים מאשר בוונציה), ואז הוא עולה לרכבת הראשונה ושב לונציה. בדרך זו הוא חוסך לעצמו שכר דירה, ישן שנת ישרים במיזוג בקיץ וחימום בחורף, וביום מעביר את זמנו עם הרבה אנשים מעניינים שפגש ברכבת. זאת, רבותי, איטליה במיטבה.
לפנייה לכתב/ת 
