המדריך לרכבות באיטליה

אירופאים אוהבים רכבות, ואחרי 11 בספטמבר אוהבים אותן עוד יותר. כי כלי התחבורה העתיק-חדיש הזה נחשב נוח, יעיל, מהיר, לא מאוד יקר ועם כל הגלגלים על הקרקע. וגם כי לרכבת ולתחנות הרכבת יש קסם מיוחד.

הרכבת היא ראי של תקופה, דמות של מקום. בסרטים הניאו-ריאליסטיים שנעשו באיטליה מיד אחרי מלחמת העולם השניה, שיקפה הרכבת מציאות של עוני ודלות וחלומות על עתיד ורוד. מי לא זוכר את סרטיו של הבמאי הגדול ויטוריו דה-סיקה, בהם היו איטלקים, מהגרים מדרום הארץ לצפונה, יושבים על ספסלי העץ הקשים של המחלקה השלישית, חולקים כריכי נקניק פרושוטו וגבינה עם שכניהם לתא, חיילים ואזרחים דלפונים, לוגמים יחד מבקבוקי יין אדום פשוט, ומתווכחים ביניהם בלהט של חברות אמיצה שנולדה ברגע ותסתיים בעוד רגע, כמשך הנסיעה.

בשנות ה-70 הגיעו ימי שפע לארץ המגף, והמחלקה השלישית נעלמה לבלי שוב. בעשור האחרון שבו מהגרים לפקוד את הרכבות, אם כי מהגרים מזן אחר: אלבנים גבוהים ורוסים עגלגלים, רומנים ופולנים, טורקים ויוגוסלבים, אסיאתים מלוכסני עיניים, הודים, פקיסטנים, אפגנים, איראנים ועוד. אפריקנים דוברי צרפתית, אנגלית ושלל שפות בלתי מזוהות, בלונדינים ושחורים, צהובים ולבנים. כך, כנראה, תיראה איטליה, ואולי אירופה כולה, בעוד דורות מעטים.

לצידם על הספסלים נראים איטלקים ואיטלקיות אלגנטיים ותיירים משלומפרים מכל רחבי העולם: יפנים, גרמנים, צרפתים, אנגלים, וכמובן אמריקאים וישראלים. על אלה האחרונים אמר לי פעם כרטיסן נאפוליטני חייכן וחביב במיוחד, כשבעיניו מבט עגום של איש שבחייו ראה הכול: האמריקאים והישראלים מתקשים להבין את כללי הנסיעה ברכבת, ומשוכנעים שכל כוונתנו לרמות אותם.

ואומנם, הרכבות האיטלקיות היו מאז ומתמיד בעלות מוניטין מפוקפקים ביותר, ואפילו מוסוליני לא הצליח להוציאן לדרך במועדן. אבל הרבה מים זרמו בנהר פו מאז ימי מוסוליני, ושרות הרכבות באירופה בכלל ובאיטליה בפרט השתפר לבלי הכר, והאמינו לי - איש מעובדי הרכבת אינו מעוניין לסדר תיירים ישראלים תמימים. אך כדי לשפר את הרגשתכם, הרי לפניכם מדריך קצר להלכות הרכבת באיטליה.