לא כל ההתחלות קשות

לא כל ההתחלות קשות. יש גם התחלות יפות, מחזרות, מגאלומניות, מצטנעות, בועטות, מצחיקות ומפורסמות, לפחות לספרים. בפורום הספרים של ynet התכנסו אנשים טובים, נברו ביקיריהם שבבית ויחד חיברו מבוא לפתיחות מצויינות שהעשירו את חיי הקריאה של בני המערב, או לפחות עשו להם חשק עז להמשיך ולקרוא.
פתיחה טובה דומה למשפט חיזור מחושב היטב. מה רוצה הקורא? בשלב ראשון, רק שימשכו את תשומת הלב שלו במידה כזאת, שלא יוכל להניח את הספר מידיו. מה רוצה הסופר? להיות יוצרו של ספר שלא מניחים אותו מן הידיים. וגם אם במעשה האהבה שבין כותבים לבין קוראים משתתפים רק המוח, העיניים והידיים – ואם מישהו קורא לך, אז גם האוזניים – עדיין צריך להשקיע בקשר הרקם והולך לאורך עשרות או מאות עמודים, ורצוי להתחיל מייד.
פתיחות מצוינות לא ממש הכרחיות ליצירת סיפורת איכותית. אפשר גם להתחיל במסע של קו רכבת קבוע מפטרבורג לוארשה, לדווח על מצב האוויר הלח והערפילי בין הקרונות, להכביד על עפעפי הקורא הנרדם והולך –ובכל זאת להמשיך ולחבר יצירת מופת, כמו שקורה ב"אידיוט" של דוסטוייבסקי. ותודה לפטיגלה, ענבל, אושר, בזיק, מדרוב, טראקל, זיפציק, בבה יאגה, דכאונה, מיר'לה, מואדיב, האקדמיה, הבננה, פריקסה, תש ורבקה יפה על כל הפתיחות ועל כל הדגים.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה" (לב ניקולאי טולסטוי, "אנה קארנינה").

בואו נחשוב על זה לרגע: לא סתם מצטטים את שני המשפטים הללו שוב ושוב, לגמרי מחוץ להקשרם. לטולסטוי היתה נטייה גורפת לחלק את העולם לשני חלקים, לראות בשחור-לבן ("העולם מתחלק לשני חלקים בלתי שווים", כתב ב"מלחמה ושלום", והמשיך וביאר - "גדוד ההוסארים של פאבלוגראד וכל השאר"), אבל הנטייה הזאת, לעשות חלוקות קוטביות וגם להאמין בהן (טוב-רע, צדיק-רשע, אומלל-מאושר) זורמת בדמה של תרבות מערב מאז ימי הפילוסופיה היוונית העתיקה, ולפיכך קל לנו מאד "להתחבר" למבנה שלה ולהרכיב עליו מלים ומשמעויות שונות, מבלי לתהות יותר מדי על המשמעות. כלומר: קודם קל ללמוד בעל פה. אחר כך, אם טורחים להביט בשני המשפטים הללו שוב, רואים שטולסטוי התביית על תחושת האומללות, שוודאי משותפת ליותר קוראים מאשר תחושת האושר המשפחתי. על האומללות הזאת הוסיף והרכיב מיוחדות: הנה כבר הוא מלטף את הקורא שלו, ואומר שבאומללות בעצם אין שום דבר בנאלי, וזו הבטחה להצצה באומללות מיוחדת במינה. הבטיח וגם קיים.
כהד לאמירה של טולסטוי אפשר לקרוא משפט לא פחות מפורסם וישן יותר: “Most men lead lives of quiet desparation",רוב האנשים מנהלים את חייהם מתוך ייאוש שקט" של הנרי דיוויד ת'ורו בספר "וולדן". במקום שטולסטוי בחר לתאר את אומללותה של אנה קרנינה, ת'ורו נפרד מחיי הציוויליזציה העירונית והלך לחפש משמעות בטבע. שניהם הצליחו לגרור את הקוראים שלהם לאורך כל הספר, במשך דורות.
***

"בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון, ומדי הרימו מעט את ראשו היה רואה את כרסו החומה והמקומרת, העשויה חוליות נוקשות ומקושתות, עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליו המרובות, הדקות ועלובות לעומת מותר גופו, ריצדו לעיניו בחוסר ישע" (פרנץ קפקא, "הגלגול")

הסיוט הספרותי הגדול של המאה העשרים מתחיל כבר בשורה הראשונה. אין הצגת-דמויות, אין רקע מנחם, אין הקשר שאפשר לתלות בו את הזוועה, ואין הסבר. בוקר אחד מתעורר אדם מתוך חלום, והנה הוא שרץ. מה יותר מפחיד מאובדן טוטאלי של הזהות האנושית, ומה יותר אפקטיבי מתיאור כל האובדן בבת אחת בפסקה קטנה אחת? כאן, ובהמשך "הגלגול", קפקא לא נקב בזהות השרץ. בכוונה. הוא גם אסר לאייר את הסיפור הזה באילוסטרציות של ג'וקים. בסיוטים של כולנו יש לפחות שרץ אחד מפחיד, וכבר שמעתי מקוראים שקפקא התכוון עקרב, חיפושית, תיקן אמריקני, ג'וק מסוג חומייני ואפילו - ממש כך - "תולעת ענקית עם שריון קשה".
***

"הוגה אני תוכנית שאיש לא הגה מעולם, ומשתוגשם – איש לא יוכל לחקותה. רוצה אני להראות לאחי בני האנוש אדם בכל אמיתות טבעו: ואדם זה הוא אני" (ז'אן ז'אק רוסו, "הוידויים").

מגלומניה, בטחון עצמי יוצא מגדר הרגיל, התחייבות כה גורפת לעשות את מה שלא נעשה מעולם: לא תמשיכו לקרוא, גם אם אתם כבר יודעים שהפרוייקט של רוסו, עפעס, קצת נכשל?
***

"מבקש אני ליתן כאן סקירה קצרה על מהלך הדעות בעניין מוצא המינים" (צ'ארלס דארווין, "מוצא המינים").

נו, אחרי רוסו – הנה מופת אמיתי של צניעות אינטלקטואלית מרשימה, שאינה עומדת בשום יחס לאחת המהפכות המחשבתיות הכי משמעותיות בעת החדשה. אבי תורת האבולוציה לא יכול היה לדעת לאן יובילו הגיגיו, וכשאנחנו קוראים, משום שאנחנו כבר יודעים – כאן צריך להסיר את הכובע בפני הזהירות, בפני הרצון לראות דברים במידת-אנוש זעירה ומדוייקת, בפני הגדולה שעולה ממשפט קטן ומדוד אחד.
***

"דפים אלה יוכיחו אם אהיה אני גיבור קורות חיי, או אם יימסר תפקיד זה לידי איש אחר" (צ'רלס דיקנס, "דיוויד קופרפילד").

זו פתיחה הצהרתית, חגיגית, מלאת פאתוס ועצב, מרפררת לשאלה הגדולה של עידנים עברו, האם באמת האדם הוא "אדון לגורלו בשל רצונו החופשי", או שמא הוא "בנן של הנסיבות". כייון שלדפים הבאים נמסר כאן תפקיד של הכרעה בשאלה, כיצד אפשר לא להמשיך ולקרוא?
את הפתיחה ל"בין שתי ערים" או "סיפור שתי ערים" של דיקנס צריך לקרוא פעם אחת בחיים באנגלית, בגלל שכל תרגום באשר הוא לא יוכל לחקות את יופיה הצורב, המוסיקלי כל כך, יופים של ההפכים המוחלטים הנוחתים על הקורא מבלי שתהיה לו שהות לחשוב לרגע. הנה כך:
“It was the best of times, it was the worst of times, it was the age of wisdom, it was the age of foolishness, it was the epoch of belief, it was the epoch of incredulity, it was the season of Light, it was the season of Darkness, it was the spring of hope, it was the winter of despair, we had everything before us, we had nothing before us ...."
אם תקישו את המשפט הראשון במנוע החיפוש החביב עליכם, תראו כמה שימושים מדהימים אפשר לעשות בו: כדי לתאר את יתרונותיה של תוכנה חדשה, כדי לדבר על קריסת החלום הכלכלי ביפן, כדי למצוא פסקה מלכדת ומשמעית שאפשר לומר אחרי קריסת מגדלי התאומים, כדי לחבר דימוי למשברים בליגת הפוטבול. ובכל תקופה שנדמה כאילו היא חסרת יציבות, כאילו הקטבים שבה מאיימים להתנגש זה בזה מבלי שיופיע ביניהם שביל זהב קסום – תמיד אפשר לחזור לדיקנס. בגלל האלגנטיות המלוטשת של הפתיחה, אפשר בהחלט להניח כי דיקנס לא התיישב ליד המכתבה, טבל נוצתו בדיו והופ – זה מה שיצא לו כתחילתו של רומן. מי ששקוע ברומנטיזציה של כתיבה, כדאי שיידע כי לעתים קרובות פתיחות מופלאות נכתבות רק אחרי שהסופר עושה הגהות אחרונות ליצירה.
***

“April is the cruelest month" (ט.ס. אליוט, "ארץ הישימון")

כך כתב ט.ס. אליוט בפתח הפואמה הגדולה של המאה העשרים, וזוהי אחת הפתיחות הכי ידועות בתולדות השירה: אבל, האמנם פתיחה לפנינו? עיון בכתב היד (בעצם, תדפיס מכונת הכתיבה) של "ארץ הישימון" מגלה, שאליוט תחב את המשפט הזה בעמוד השלישי או הרביעי לכתוב, ולפניו יש פרק שלם ודי מגומגם. אבל כיוון שלאליוט נזדמן עורך שירה גאוני בדמותו של עזרא פאונד, האחרון פשוט מחק לו את הגמגומים והחליט כי כך ולא אחרת תיפתח הפואמה, ואנחנו הרווחנו.
***

"בעייה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות" (אלבר קאמי, "המיתוס של סיזיפוס").

גם אם אתם חושבים שקאמי טעה פעמיים, ואולי יש בעיות פילוסופיות רציניות אחרות (שאלות על מעמדו של הרוע, למשל), ואולי שאלת ההתאבדות אינה בעייה פילוסופית בכלל כי אם מצוקה איומה בתחום בריאות הנפש, ומדענים שמצביעים על קיומו של גן שמוביל להתאבדות עוד מעט יוכלו לרפא אותו – עדיין לא תוכלו להשתחרר מן הלפיתה הקשה והעילה בגרון שקאמי מבצע כאן בקיצור נמרץ כל כך. גם זו פתיחה הצהרתית, וקאמי מספק בהמשך המסה כיסוי נאות לקביעה הנחרצת שלו – והמשפט הזה יצר לא מעט דיונים פילוסופיים חדשים על משמעותה של ההתאבדות, וגם מתוך מה שנולד בעקבותיו, זכה שוב ושוב לתחייה מחודשת.
***

"קראו לי ישמעאל" (הרמן מלוויל, "מובי דיק").

רצוי להיות קורא שזוכר משהו מכתבי הקודש כדי לתפוס את גדולתו של המשפט הקצרצר הזה, כי עצם איזכורו של ישמאל התנ"כי מקפל בתוכו גווני-משמעות וביניהם סיפורו של ילד לא אהוב, לא רצוי, מנודה, מוגלה, משוקץ, אב לשושלת גדולה של מנודים מעיניו של אלוהים. מלוויל הסתמך על זכרונם של קוראיו ועל בקיאותם בסיפורו של ישמעאל, ובצדק גמור, שכן בזמנו האוריינות החלה עם יכולת הקריאה בתנ"ך, ורוב קוראיו ודאי שמעו דרשה על ישמעאל בכנסיה שלהם: בניגוד לדמויות תנ"כיות אחרות שמתפרשות בדרכים שונות אצל הקוראים (משה, שמואל, שאול, דוד ושלמה, למשל), ישמעאל הוא הקורבן שכמעט אי אפשר לחוס עליו, מפני שאלוהים – ורק הוא יודע מדוע – לא כל כך חס עליו. קראו לי ישמעאל, ולא תוכלו אלא להמשיך ולקרוא.
***

"פעם חי בעיר ברלין אשר בארץ גרמניה אדם ושמו אלבינוס. הוא היה עשיר, נכבד, מאושר: יום אחד קם ועזב את אשתו למען פילגש צעירה: הוא אהב: הוא לא נאהב: וחייו באו אל קיצם באסון...ואף כי יש מקום די והותר על גבי מציבה לכתוב עליו נוסח מקוצר, תמיד יבורך הפירוט" (ולדימיר נבוקוב, "צחוק באפילה").

ועל זה ייאמר: הנה, על רגל אחת, כל ההבדלים שבין הספד לבין סיפור קורות חייים, בין מצבה לבין ספר.
***

"אישה ? זה פשוט מאד, אומרים חובבי הנוסחאות הפשוטות: אישה היא רחם ושחלות : היא נקבה, ודי במילה זו להגדירה" (סימון דה בובואר, "המין השני").

כך מתחיל הטקסט החשוב ביותר בתולדות הפמיניזם, ולאורכו מתחוור לקוראים עד כמה חובבי הנוסחאות הפשוטות טעו, הטעו וקיבעו דימויים מזוייפים של נשיות בתרבות המערבית.
***

"הרחק הרחק, בשולי האוקיינוסים הבלתי נודעים של הקצה הפחות אופנתי של הזרוע המערבית הסלילית של הגלקסיה שוכנת שמש קטנה צהובה ולא בולטת. במרחק תשעים ושניים מליון מייל לערך, מוקפת אותה השמש בכוכב לכת כחול ירוק, קטן וחסר ערך לחלוטין, שצורות החיים הבתר-קופיות שעליו פרימיטיביות בצורה מדהימה כל כך, עד ששעונים דיגיטליים נחשבים בעיניהן לרעיון גדול ממש" (דגלאס אדאמס, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה").

ורק כדי לסבר את האוזן, באנגלית זה הרבה יותר מצחיק, הנה כך: "Far out in the uncharted backwaters of the unfashionable end of the western spiral arm of the galaxy lies a small unregarded yellow sun.
Orbiting this at a distance of roughly ninety-two million miles is an utterly insignificant little blue-green planet whose ape-descended life forms are so amazingly primitive that they still think digital watches are apretty neat idea”.
***

"הפעם הראשונה בה הלכתי על מים היתה בגיל 12" (פול אוסטר, "מר ורטיגו").

לא צריך להיות נוצרי כדי להכיר את הקסם שהמשפט הזה מתייחס אליו, וגיבורו של אוסטר אינו מחולל נסים כי אם קסמים מסובכים ומפליאים מאד, ומרגע שהעיניים נעצרות על המשפט הזה הן ממשיכות לשוטט בספר, כדי לחפש ולמצוא עוד קסם. ויש עוד.
***

"זו היתה אהבה ממבט ראשון" (ג'וזף הלר, "מלכוד 22")

זו לא האהבה של "סיפור אהבה", אלא של "מלכוד 22" המופתי של ג'וזף הלר, וכבר במבט השני ובמשפט השני מתברר, שיוסאריאן מתאהב ברופא הצבאי שלו.
***

"היה חושך, בחושך אמרה אישה: אני לא מפחדת. איש ענה לה: את מפחדת מאד. ואיש אחר אמר: שקט שיהיה" (עמוס עוז, "הר העצה הרעה").

למרות שזו פתיחה לסיפור ישראלי, היא הוכחה מצויינת לאוניברסליות של המלים.
***

"סבא היה אומר: 'אנשים צריכים למות ממשהו', וסירב לתרום למלחמה בסרטן, למלחמה בתאונות הדרכים, למלחמות אחרות. כדי לבטל אפשרות להיחשב לקמצן, נהג להתפרץ במפגני נדיבות כבירים ומופתיים. כה יפה ידע לערוך את מופעיו, עד שאלמלא אנו, הקרובים אליו, לא הייתה נודעת האמת הפשוטה - הוא היה קמצן" (אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו")

ותראו כמה ישראליות, משפחתיות, צרות עין והתבוננות חדה כאיזמל אפשר לדחוס לתוך שלושה משפטים קצרים, אם בדיוק המוזה ישבה לכותב על הכתף.
***

"נהדר ביופיו היה העוף המוטל על טס של נחושת, נוצותיו ירוקות וסגולות, גופו עגלגל ומפונק, רובץ במלוא כובדו על המתכת הקרה, המחזירה אליו קטעים מבבואתו. צווארו הארוך, הענוג, שמוט על גדות המתכת, מתעגל כלולאה, כמו מתוך ריפיון או אהבה עצמית, ראשו מכונס, קצה מקורו נוגע-לא-נוגע בשיפולי הצוואר המתבוסס בדמו ועיניו מזוגגות, חסרות ישע, מטומטמות ומלאות געגועים לנוכח אסונו. אני לא נלאתי להביט עוד ועוד בתמונה הזאת. מדי שבת אחר-הצהריים בבואינו לבקר בבית דודת-אבי, פרידה, הייתי מסתכל שעה ארוכה בתמונה ומאמץ את כל כוחותיו הפנימיים לגלות את סודה" (יהושע קנז, "מומנט מוזיקלי")

עוד מופת מקומי ומקורי של תיאור, ויחד עם יהושע קנז, בפתיחה של "מומנט מוזיקלי", נמשיך ונגלה את הסוד שמאחורי תמונת "דומם עם עוף שחוט", ומאחורי חיי משפחה שלמים כפי שהם נגלים לאט לאט לילד המתבונן בפרטים.
***

"אדון וגברת דרסלי, דיירי דרך פריווט מספר 4, ידעו לדווח בגאווה שהם נורמאלים לגמרי - ותודה ששאלתם. לא יעלה על הדעת כי מכל האנשים בעולם דווקא הם יסתבכו בפרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה". (ג'יי קיי רולינג, "הארי פוטר ואבן החכמים")

ולחשוב שככה החלה את רולינג את הסדרה שמשגעת את העולם. בצניעות ובלי הרבה רעש. כאילו במקרה.
***

“It was a pleasure to burn" (ריי בראדברי, "פארנהייט 451")

משפט פתיחה טוב לא רק לכל פירומן חובב באשר הוא, אלא גם לספר "פארנהייט 451" של ריי בראדברי, אמן מד"ב גדול. את המכה בבטן מקבלים מאוחר יותר, כשמתברר כי בעולמו המבהיל של ברדברי השלטונות עוסקים במרץ בשריפת ספרים. אפילו כאלה שמתחילים בפתיחות מצויינות.