לא תעשה לך אלוהים אחרים

יש אגדה המספרת כי הפילוסוף הגרמני, פרידריך ניטשה, ריסס גרפיטי בו כתב את הסלוגן של משנתו: "אלוהים מת. על החתום - ניטשה". כמה ימים לאחר מכן נמחק הגרפיטי ותחתיו הופיע כיתוב חדש: "ניטשה מת. על החתום - אלוהים". השמש עוד תקיף את כדור הארץ כמה פעמים, אבל זה סגור, רובי "אלוהים" פאולר עוזב את ליברפול, עובר ללידס והעולם שותק.

אואן עוד לא מלאך

כבר כמה שנים שקרציות שהתגלגלו לגופים של בני אדם אומרים שפאולר לא פוגע, שהוא משחק כמו פגר, בר מינן. שהוא נראה כמו צל ואפילו לא של עצמו. אבי מלר שוחט אותו בכל הזדמנות. ז'ראר הוייה קורע לו את הביטחון העצמי, אבל האוהדים של ליברפול ממשיכים להריע לו, לסגוד לו. לא בכדי הדביקו לו את הכינוי "אלוהים". מייקל אואן, עם כל הכבוד, לא יהיה בחיים אפילו מלאך.

הטרוריסט מטוקסיית'

רוברט ברנרד פאולר גדל ב"טוקסיית'", באחד האזורים היותר בעייתים של מרסיסייד. בתור ילד הוא אהד את אברטון, אבל המיר את דתו. בתחילת הניינטיז העכורים פרץ מהאקדמיה של אנפילד לתוך ההרכב הראשון וחירר רשתות. עקב מיסקונספציות של יוצאי טוטנהאם למיניהם הוא קופח באופן שיטתי בנבחרת אנגליה ואז הוא נפצע, ואז שוב חזר ועוד פעם נפצע וחזר חלילה, אבל הסיפור של אלהותו של רובי כלל לא קשור לכדורגל.

פטנטים על שמו

זה לא מוכח מדעית, אבל כנראה שהוא היה הראשון שהוריד את החולצה לאחר שחגג שער. מתחת היתה חולצה נוספת, עליה היה כתוב: "תימכו בעובדי הנמל המפוטרים". הקשר של העיר ליברפול לנמל שלה הוא הכי חזק שאפשר, מבחינה תרבותית, חברתית וכלכלית. בכל זאת, המחאה הסוציאל פוליטית של פאולר לא מצאה חן בעיני ראשי ההתאחדות שהענישו אותו. היא כן מצאה חן בעיני ועדי עובדים בארצות הברית ששלחו לו מכתבי תודה. אגב, הוא זה שגם המציא את טרנד הפלסטרים על האף שמשחררים את הנשימה.

חיים מפרובוקציה לפרובוקציה

פרשה שניה מעוררת מחלוקת התרחשה במשחק נגד ארסנל. דיוויד סימן הכשיל את פאולר, השופט שרק לפנדל, פאולר רץ אל השופט וקרא לו שיבטל את החחלטה כי לא היה פנדל. אנשים היו בהלם. אגב, פאולר בעט את הפנדל והחטיא. בשלב מסוים אוהדי אברטון טענו שהוא לא פותח בוקר בלי להסניף כמה שורות של קוקאין. פאולר השיב להם, הוא הבקיע בדרבי, נשכב על קו המגרש והסניף את הגיר. חייו נעו מפרובוקציה לפרובוקציה. בדרך הוא עשה תנועה מגונה כלפי גרהאם לה סו מצ'לסי שנועדה להקניטו על נטיות הומוסקסואליות שכלל לא היו לו, הלך מכות בפאבים ובתי מלון, אבל איפשהו בדרך הוא איבד את שמחת החיים שלו.

שלום לרוח הנעורים

פאולר של עידן הנעורים היה צובע את השיער, יורד לגליצ'ים מטורפים, היה "מהיר כמו מחט", כפי שפעם כונה איאן ראש, אבל בעיקר היה חלוץ היפראקטיבי שפועל לפי אינסטינקטים של פומה. עם הזמן, הפציעות, כמויות הנדל"ן שצבר (בעיקר במנצ'סטר) והילדים שנולדו לו, נעלמה לו החדווה. פאולר של השנתיים האחרונות כבר לא כל כך שמח אחרי שהוא מבקיע. הוא מניף את ידיו באדישות ועסוק בצפייה בספסל לראות מתי מחליפים אותו. בעונה שעברה היתה שירת הברבור של רוח הנעורים, כשבגמר גביע הליגה, איך שהשופט שיחרר משפתיו את השריקה האחרונה, הוא קפץ על אחד משומרי הביטחון והפיל אותו על הקרקע. סתם כאקט של שמחה.

מטמורפוזה עצובה והכרחית

עזיבתו של אלוהים מסמלת יותר מכל את סוף עידן הרומנטיקה, את סופו של עשור מקולל, לוזרי, דחוס דיכאון קליני, את תום המטמורפוזה ותקומתה המוחלטת של ליברפול החדשה, המקצוענית, נטולת האלכוהול, המניירות, אורגיות חג המולד והספייס בויס.

ליברפול נטולת רגש, מכנית, דורסנית, כזו שיודעת מה היא רוצה. אחרי פאולר, ג'יימי רדנאפ, עוד שריד של עידן אוואנס, יהיה הבא בתור. במקומם נראה עוד יותר כדורגל ריאליסטי, מחושב, נטול דמיון, אנטי אנגלי בהגדרתו, אפור כמו מרכז אירופה, הגנתי כמו קבוצה מיתולוגית ממתחם תל השומר.

כשניטשה בכה

יהיה קשה. נכון, יביאו במקומו חלוץ שיתן תפוקה יותר גדולה. מדברים על דויד טרזגה (חלומות באפסמיה), נונו גומש (הכוסית ההיא מיורו 2000) ורחמנא ליצלן, דווייט יורק (שלא תעיזו, נשרוף צמיגים מול הקונסוליה ברחוב הירקון), אבל לראות את אלוהים לובש מדי חולצה אחרת, אנגלית, לבנה, ללב יהיה קשה לעמוד בזה. למה לא יכלו למכור אותו ללאציו? למה הוא לא הלך לגלזגו ריינג'רס או סלטיק? מה יקרה ברגע שהוא יכבוש נגד ליברפול? אז יביאו לו פרחים, גביע קטן, אולי יעשו לו טקס צנוע במשחק הבא, אבל לפחות בשביל האוהדים הוא תמיד יהיה אלוהים. לא נעשה אלוהים אחרים תחתיו, כי גם אנחנו קראנו את עשרת הדיברות. כשניטשה בכה הוא לא חשב שאלוהים לא מת, אלא פשוט עבר ללידס. טוב, זה היה לפני יותר ממאה שנה.