דני, מה נשמע?

קצת יותר מ-10 אלפים עותקים נמכרו מ"תולדות המים", אלבומו האחרון של דני סנדרסון. והוא, כך נדמה, במצב רוח מרומם-אך-זהיר. מתנחם במצב השוק הקשה, המיתון, המלחמה והכיבוש החלקי של הרדיו, מרגיש סנדרסון שרבבה בימינו לא הולכת ברגל, אם כי זהו רק שלב ביניים. בדיוק בימים אלה הוא מתכונן למתקפה התקשורתית הבאה.
כידוע, מאחורי דימוי הליצן הנצחי של סנדרסון עומד מוזיקאי עטור שבחים. לצד פוליקר, ואולי גם יצחק קלפטר, הוא הגיטריסט-יוצר הכי גדול שהיה פה. הזמן עימעם מעט את העובדה שסנדרסון היה ועודנו נגן גיטרת רוק מזן משובח. לא רק העובדה שקטעים שכתב לכוורת (ובעיקר "יוסי מה נשמע?") עומדים עד היום כאות ומופת לנגינת גיטרה והלחנה; סביב סנדרסון נוצר מיתוס אדיר עוד כשניגן בלהקת הנח"ל. אגדות רבות סופרו עליו: שהיו מפנים אולפנים שלמים בשבילו, שהצבא איים עליו כי אם לא ימצא מחליף ברמתו - הוא לא ישוחרר. סנדרסון, אגב, לא מכחיש דבר.
פגשנו את סנדרסון באולפן הביתי שלו. בשלוש השעות שבילינו במחיצתו שמענו כמה בדיחות טובות, לא מעט חידודים משומשים (אבל גם אלה מקוריים שלו) והרבה הרבה גיטרות. על שולחן הקפה, לצד דיסקים של כוורת, גזוז ואלבומי סולו שלו, הונחה גם קלטת משיריהם של בני עמנו מייק ליבר וג'רי סטולר. "היתה לי להקה בזמן שגרתי בניו-יורק והלכנו לעשות אצלם אודישן", מספר סנדרסון. "היתה לנו גם גיטריסטית-זמרת, היינו מעין קרפנטרס, מאוד יורמים".

- גם היא, כמו קארן, מתה?

סנדרסון מרים את הכפפה: "כן, רק שהיא אכלה יותר מדי".
דני סנדרסון בן 51, אבל מצוי, לדבריו, במצב נפשי של ילד בגיל 13. למרות הצלחות העבר הגדולות, לא איבד את הרעב. "אני מת להצליח. כש'עפיפון', ששרה יהודית רביץ, הגיע לראש המצעד קפצתי כמו ילד, כאילו שלחתי גלויות".

- עם אלפי ההשמעות הרדיופוניות שקיבלת עד היום, אתה עדיין מתרגש כשמשמיעים אותך?

"כן, אם זה שיר חדש. כוורת התחילה כמשהו ניסיוני, 'תולדות המים', לעומת זאת, זה מיינסטרים טהור. זה אלבום פופ. ואגב, לא צריך שיהיה קרב איתנים בין שתי הגישות. אבבא, למשל, זה פופ אדיר. מצד שני, 'יו גט מי פלוטינג' של הנדריקס הוא שיר ענק. כשאתה מסוגל לעשות את ההפרדה, חייך הופכים בהירים יותר. בכל הקשור אלי, אני חי באופן סכיזופרני פתולוגי. ומזה גם נובעת הביקורת כלפי. מצד אחד, 'תה עושה סחרחורת' ומצד שני 'למרות הכל'. יש לי משבר זהות, שהוא שילוב של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. המקורות שלי אמיתיים. באתי מרוקנרול אסלי. בהתחלה הייתי אומנם יורמי, אבל בהמשך ניגנתי פול בטרפילד בלוז בנד, באדי גאי, וגם בצבא הייתי לוחמני, מכסח - ניגנו מוזיקה מאוד לא פופולרית, לפט-פילד מטריאל, האלטרנטיבי של אז".

- יש בך רצון להקליט עבודה שהאוריינטציה שלה תהיה מוזיקלית לחלוטין?

"אומרים לי את זה כל הזמן. ב'תולדות המים' היה ניסיון קטן. האמת, לפעמים בא לי לאסוף את הנגנים הכי טובים, להסתגר לכמה זמן ולעשות את זה".

- אתה עדיין מנגן בהופעות את "יוסי מה נשמע"?

"עכשיו לא, אבל כשנאור דיין ניגן איתי היינו לפעמים עושים את זה. הקהל אפילו אהב את זה".

- פעם אחת ולתמיד: מי מנגן מה בהקלטה המקורית?

סנדרסון שם את "סיפורי פוגי" במכשיר ההשמעה ומסביר: "כאן (שני הבתים הראשונים) זה אני, אני פותח; הסולו השני זה יצחק (קלפטר), אחר כך, כמובן, זה יוני (רכטר), אז יש את הסלייד של אפרים ומשם זה דו-קרב שלי ושל יצחק".

- מאיפה בא הרעיון לדו-קרב גיטרות?

"פעם היתה אופנה כזו, Battle of bands. בהתחלה דיברו על 'אלביס פרסלי נגד קליף ריצ'ארד'. אחר כך אלה היו הביטלס מול, לא תאמינו, 'דייב קלארק פייב' שהיו לא רעים. ואז בא בארי גורדי ממוטאון. הוא לקח את ה'טמפטיישנס' ואת 'ארבע הפסגות' ושם אותן במועדון, שישירו 'אחד נגד השני'. זה היה כמובן ברוח טובה וספורטיבית. את 'יוסי מה נשמע' כתבתי כתרגיל גיטרה ליהודה עדר, שאמור היה להחליף אותי בלהקה הצבאית והייתי צריך לתת לו שיעורים מרוכזים. הוא בא בעיקר מפולק-רוק, אהב את 'הבנד' ואפשר לשמוע את זה במה שהוא עשה שנים אחרי זה עם 'אבטיפוס'. היתה לו צהבת והוא היה גמור, אז כתבתי את 'יוסי מה נשמע' כדי שיתאמן עליו".

- איזה גיטריסט היה אפרים שמיר?

"אפרים היה נגן סלייד מדהים. הוא גיטריסט מדהים, הוא מנגן כל היום, מתאמן. היום הוא טוב מתמיד".
***

- מה דעתך על היעלמותו של הנגן מאור הזרקורים - תופעה חולפת או שיש סיכוי שזה יחזור?

"זה חייב לחזור. המציאות מוכיחה שההיסטוריה חוזרת. אני, למשל, נסעתי לראות את הסטונס בפריז, רק כדי לראות את קית' ריצ'רדס. הוא תמיד מעניין".

- אז מיהם עשרת הגיטריסטים הגדולים שלך?

"במקום ראשון הנדריקס. במקום השני ג'וני ווינטר. ווינטר היה צירוף של קלפטון עם הסאונד הבלוזיסטי העגול והמגבר המעוות הטבעי וגם הטירוף של הנדריקס. במקום השלישי קית' ריצ'ארדס, אני מת עליו. המקבילה שלו בארץ הוא ברי סחרוף; הם לא טכנאים גדולים, אבל הם תמיד מעניינים. אחריהם באים ג'ון מקלפלין, קלפטון וגם פרינס, שהוא מעולה. הבנתי את זה כשראיתי אותו בהופעה. נו, תזכירו לי שמות..."

- ג'ימי פייג', רי'צי בלקמור...

"לא הפייבוריטים שלי".

- פיט טאונסנד...

"גדול. מהגדולים שלי. אין מישהו שמתקרב לאנרגיה שלו, האקרובטיקה שלו מתקרבת לסנסציה. ראיתי את ה'מי' בהופעה בשנות ה-60, קיבלתי חררה כשראיתי אותו שובר את הגיבסון ES, שעלתה לי 230 דולר זמן קצר לפני כן".

- איך זה נראה לך היום, שבירות הגיטרה?

"בתור ילד הזדעזעתי אבל היום אני מבין את הסטייטמנט. בניגוד לכל אלה שאוספים גיטרות וכל הדאווין הזה, אני אומר שזה לא הגיטרה אלא הנגן. לא נעים להגיד, אבל גם זה הפך בשלב מסוים למיינסטרים, לגועל ולשעמום של המבצע. להנדריקס נמאס לשפוך נוזל מציתים. אבל יש בזה שואו; הקהל לא בא רק כדי לשמוע את הדיסק, אלא גם לראות אקשן. מדונה עושה את זה עם רקדנים, פיט טאונסנד עם קפיצות וידיים מונפות. הוויז'ואל הזה חשוב. ל'חברים של נטשה', למשל, לא היה את זה בהופעה. הם היו להקה של אולפן. אז איך הגענו לזה? אהה... גיטריסטים. תן לי שמות..."

- מייק בלומפילד.

"אהבתי אותו מאוד, אבל הוא לא בעשיריה שלי".

- סטיב קרופר.

"לא רע, הוא עשה חלק ממהפכה. גם ג'ורג' הריסון, כמה שזה בנאלי ושטנצי,
חייב להיות חלק מהעשיריה".
***
כאן מגיע סנדרסון בדיוק למקום שבו רצינו אותו. ללא בקשה מפורשת ובספונטאניות מלאה הוא שולף מהנרתיק את גיטרת הפנדר טלקסטר העתיקה שלו וממשיך את הראיון כאשר אצבעותיו פורטות ללא הפסקה. החיוך לא מש משפתיו ועיניו בורקות כמו ילד שקיבל סוכריה. נחמד, אמרנו לעצמנו, אפילו שהחשמלית לא מחוברת לכלום והאנפלאגד הוא בגירסה המרשרשת בשקט.
הוא פוצח בריף של I Feel Fine של הביטלס. "זו המצאה", הוא מסביר. "הפראזה הזו מהממת מבחינת סאונד, זה לא פחות מהפכני מהנדריקס. מצד שני (מנגן את את הריף של "The Last Time" של הסטונס), גם זו פראזה מדהימה. ומה עם זה?" (מנגן קטע מהסולו של דווין אלמאן ב"ליילה").

- זה הקטע שתמיד פוסחים עליון ברדיו...

"נכון. זה תמיד נופל להם על הביפ של החדשות. אבל למה פיט טאונסנד מאוד גבוה אצלי? הוא המציא סוג של נגינה, שבמונחים של כדורגל צריך לכנות בשם 'הנגן הטוטאלי' (מדגים את תנועת 'תחנת הרוח' המפורסמת של טאונסנד). זה קרה כי הוא היה הגיטריסט היחיד ב'המי'. גם הבסיסט אנסטוויסטל מילא פונקציה די גיטריסטית, כי המתופף קית' מון לא היה מחזיק קצב בסיסי לשתי תיבות אלא התמקד במעברים עם טיימינג מדהים. טאונסנד ניגן אקורדים שלמים, פוזיציות פתוחות. כריסי היינד מהפירטנדרס מאוד הושפעה ממנו (מנגן ושר את "Back On The Chain Gang") לא ניגנו ככה לפני זה. הקינקס והמי היו קרובים והם השפיעו אחד מהשני, רק טאונסנד לקח את זה ריתמית קדימה (מנגן ושר את "The Kids Are Alright"). אם אתה משווה את זה לכריסי היינד, אז זה ממש דומה ויש שם הפרש של עשרים שנה. רגע, איך הגענו לזה?"

- דיברנו על המצאות.

"כן... (מנגן את הפתיחות של "כרטיס נסיעה" ו"כל דבר קטן" של הביטלס) זה המצאות. וגם הסוף של 'לילה של יום מפרך' (מנגן אותו). מאיפה, לכל הרוחות, הוא הביא את זה? גם לקלפטון חייבים לתת את הקרדיט. הכושים כועסים עליו. הוא לקח דברים מרוברט ג'ונסון ובלוזיסטים אחרים, אבל הוא שיפר אותם (מנגן את "Cross Road" של הקצפת, מייסודו של רוברט ג'ונסון). קלפטון פיתח צליל. היה לו צליל מדהים עם ויברציה איטית (מדגים לנו). אגב - שנינו לא משתמשים בזרת בזמן הנגינה".

- ג'ף בק...

"הוא אדיר. היו שירים ב'ציפורי החצר' בהם הגיטרה שלו נשמעה כמו כינור עם פדל דיסטורשן מדהים. הייתי שומע אותו ואומר 'וואט דה פאק איז דאט?'"

- מה עם הגיטריסטים שפעלו ברוק המתקדם?

"ראיתי את רוברט פריפ בבלגיה, אבל אני לא מספיק מתמצא. גם לא בגיטריסטים האחרים מהתחום. חור בהשכלה".

- כוורת הושפעה מהרוק המתקדם...

"כן, אבל יותר מזאפה (מדגים פריטה מהירה ואגרסיבית בהתאם). אין לו את העדינות הזו (מרים מיתר בעדינות), אבל הוא מעניין. אבל בואו תשמעו את הדבר האמיתי. ג'וני וינטר".
כאן מגיעה לשיאה ההתלהבות. מהרמקולים בוקע "רוקנרול הוצ'יקו" הפרוע של וינטר וסנדרסון כמעט יוצא במחול. הוא אולי נולד בפלשתינה, אבל נראה כאילו וינטר וחבריו שרו לו את שירי הערש בתקופת הינקות. "זה המקור", הוא אומר. "זה השפיע עלי יותר מכל דבר אחר".

- האמת, קשה לראות את ההשפעות האלו על רוב העבודות שלך. למעט אולי "דודה"

"זה נכון, אבל זה כי 'דודה' נכשלה. ההופעות כשלו, האנשים לא באו. הדיסק מכר 15 אלף ועוד בערך אלפיים מאז. הסיבה היא שלרוקנרול כזה יש בישראל קהל של 30 אלף איש. המספר קצת עלה כי נולדו עוד כמה ילדים, אבל המלחמות צימצמו. אבל ברצינות: בתחתית מחשבותי, זה הניע אותי להיות הרבה יותר מיינסטרימי. מצד אחד, 'דודה' היתה מקום נוח להיות בו, מצד שני, יש לזה את המחיר, לא היה להם מספיק בייט, הם לא נשכו מספיק. יש אסכולה שאומרת שהאמנות אמורה להכעיס, אחרת טוענים שהאמנות צריכה לקחת אותך לעולם אחר, יש טוענים שהאמנות צריכים לשפר, ויש אחרים שטוענים שצריך לשקף את המציאות. כולם צודקים. וכששואלים אותי למה לא מחיתי מספיק, אני באמת חושב שלא בעטתי מספיק".

- הרוק בכלל הוא לא ממש במה פוליטית...

"נכון. הרוקנרול זה דבר אנוכי. המסר הוא 'להיות מה שאני רוצה'".

- עד כמה אתה דומיננטי באולפן?

"תלוי. ב'תולדות המים' הפקתי כמה שירים. את 'בדיעבד' הפיק רן שם-טוב והיה דיאלוג בין שני אנשים שונים, אני עזרתי קצת להפוך אותו לקומוניקטיבי יותר. גם זה ששרה גלי עטרי והפיק משה לוי שונה לגמרי ממה שהייתי עושה. מה יותר טוב? אני צריך זמן כדי לדעת. אבל רן שם-טוב הפתיע אותי. יש לו ראש נהדר. הוא מוזיקאי מינימליסט והוא עזר להפוך את 'תולדות המים' לסרט יווני. את כל הדיסקים הקודמים שלי הפקתי בעצמי".

- נדמה שבתקופת 'גזוז' נסית להיות ממש מפיק מוזיקלי א-לה דונלד פייגן...

"בכל להקה היה איזה רעיון על שהתווה את הדרך. אבל ב'גזוז' עוד לא ממש הכרתי את סטילי דן. זה בהחלט מוזר. דווקא 'ווינגס' של פול מקרטני השפיעו עלי, וגם הרצון לא להיות כמו כוורת".

- מאז "דודה" לא עבדת בלהקה כשווה מול שווים...

"זה קרה קצת ב'בדיעבד'. כן. אני רוצה לחזור לעבוד במסגרת כזו. 'דודה', למשל, היה דבר קבוצתי לאללה; עשינו חזרות במשך שמונה חודשים, באנו מוכנים לאולפן. לפני כמה זמן מצאתי הקלטה חיה של 'דודה', לא הייתי בטוח אם זה התקליט או הופעה".
***

- פנדר - למה ומדוע?

"שנים אני בצד של פנדר. השאלה המעניינת היא מדוע עזבתי את גיבסון. לא יודע, זה עניין של שנים. הושפעתי מקלפטון, שהיתה לו SG לבנה ומהגיטריסט של 'פרוקול הארום' ומהחברה של 'מובי גרייפ', שמעט מאוד מכירים, והם, אגב, מאוד השפיעו על כוורת".

- אם היית יכול לנגן קטע מסוים עם מי שאתה רוצה, במה היית בוחר?

"הנדריקס, ללא ספק. (לוקח את הגיטרה ומתחיל לפרוט פראזות א-לה הנדריקסיות). אבל למה אתה לא שואל אותי על האלבומים שהייתי לוקח לאי בודד?".

- עזוב, לא מעניין. דרך אגב - איזה אלבומים היית לוקח?

"שאלה יפה. קודם כל את 'ג'ון מאייל והבלוז ברייקרס' מ-65'. שם קלפטון מגיע לאחד השיאים שלו. גם ה'בנד אוף ג'יפסיז' ו'אקסיס: בולד אז לאב' של הנדריקס. וגם משהו של ג'וני ווינטר".

- אז הנדריקס הוא האבידה האמיתית...

"ברור. תמיד מעניין אותי לחשוב מה הוא היה עושה אם היה חי עד היום".

- מה סוד הקסם של אבי סינגולדה?

"סינגולדה הוא הזליג של עולם ההקלטות. הוא הופך להיות הבן אדם שהוא נמצא איתו. יכולת התאמה מופלאה וטכניקה יוצאת דופן. נכון שאין לו סאונד ממש מוגדר, קשה להגדיר אותו, אבל לא ייאמן איך הוא מתאים את עצמו לכל מיני סגנונות".

- גם אתה עברת מסלול של גיטריסט אולפנים וסשנים.

"נכון. לפעמים אני שומע את 'הבלדה על חדווה ושלומיק' שניגנתי שם, "מה יש לך גברת לווין" בו יש איזה וואה-וואה שלי. למעשה, בכל השירים של השלושרים. ניגנתי גם במחזמר 'קפוץ', בו הזמרים התפשטו. כשהבנות התפשטו זה היה מרשים, אבל אז גם הזמרים היו מתפשטים והיית אומר 'גוד, לא!'. זה היה נורא קשה. ניגנתי גם ב'מיקה' של אפרים שמיר ובעוד כל מיני. באמת קשה לזכור. אגב, מה אתם חושבים על רדיוהד?".

- "הבנדס" הוא אלבום מדהים.

"לא מכיר, לי יש את 'או.קיי קומפיוטר', 'קיד איי' ו'אמניזיאק'. הם קצת מלנכוליים מדי בשבילי".