ממשלה שלא מושלת

בדרך לתיקון התקציב עשה שר האוצר את כל השגיאות האפשריות. הוא בישל דייסה סמיכה ומרה של פוליטיקה, אינטרסים וכלכלה. עכשיו אף-אחד לא רוצה לאכול אותה: לא הממשלה, לא הכנסת ולא ההסתדרות.
יש שני סוגים של מדיניות כלכלית במצב חירום. סוג אחד בנוי על מנהיגות. סוג שני בנוי על התמקחות. הסוג הראשון, הקרוי "הבראה", כמעט תמיד מצליח. הסוג השני, הקרוי "עיסקה", כמעט תמיד נכשל.
ברור מדוע עיסקות החבילה נכשלות: נקודת המוצא שלהן מוטעת. מדיניות כלכלית בשעת משבר איננה תוכנית כבקשתך. היא לא ניתוח קוסמטי מרצון, היא ניתוח קיסרי להצלת חיים.
שר אוצר איננו שף של מסעדה האמור לספק את טעמם המגוון של הסועדים ששילמו עבור המנות. במציאות הכלכלית של היום אנחנו לא במסעדה. אנחנו במחלקה לטיפול נמרץ. כאן לא סועדים. כאן חותכים בבשר החי.
עמיר פרץ צודק ועודד טירה צודק וראשי הנגב צודקים והחרדים צודקים ושרת החינוך צודקת ושרת התעשייה צודקת והנכים צודקים – ובכלל, בישראל 2001 כולם צודקים. רק מה? סך כל הצדק שלהם גדול פי כמה וכמה מיכולתה של המדינה לספק אותו.
במצב כזה נשארה לראש הממשלה דרך אחת ויחידה להעביר את תוכניתו הכלכלית: להציג לשריו ולחברי הקואליציה ברירה פוליטית חדה כתער, בלתי-מתפשרת. מי שלא תומך בתוכנית, שילך הביתה. אם אין תקציב חדש, יש בחירות חדשות. בחירות עכשיו, כדי למנוע "ארגנטינה בישראל" אחר כך.
בחרנו את הממשלה כדי שתמשול, ולא כדי שתנהל מיקוח בלתי פוסק עם עצמה. בחרנו את הממשלה כדי שתדע להעמיד במקומן את קבוצות הלחץ והאינטרסים ולא כדי שתתחנף אליהן. הפקדנו בידיה את גורל המדינה כי חשבנו שיש לה היכולת לראות את טובת הכלל מעבר לצעקות השבר של טובות הפרטים.
אם היא לא מסוגלת למלא את תפקידה זה, נחליף אותה. בשביל זו הומצאה הדמוקרטיה.