שיין מקגאוון עלה על הבמה כמו זומבי. שמן, מדובלל ומכוער מתמיד. הוא התנדנד לעבר המיקרופון, ידו האחת חובקת משקה אלכוהולי, ידו השניה מחזיקה את הסיגריה הנצחית. לצידו התייצבו החברים הטובים מפעם. הם נעמדו בשורה אחת, סימן לשוויון הכוחות היצירתיים, ובתרועה אחת פרצו בשירת השיכורים הנפלאה של הפוגס, אחת מלהקות הרוק הגדולות של כל הזמנים, שהגיחה, 10 שנים לאחר פירוקה הרשמי, לסבב קצר של הופעות כריסטמס.
האולם המדהים בבריקסטון, לונדון, הפך תוך שניות בודדות לפודינג אנושי מזיע, קופצני ואלים במידה סבירה. הבירה זרמה כמו התמזה, המנדולינה ריחפה בחלל, וקולו המרוסק של שיין, מעין תערובת של טום ווייטס ובונו, לא הרפה מהאוזניים הכואבות למשך שעתיים מופלאות.
כראוי להופעת איחוד, נוגנו כל הלהיטים הגדולים ברצף. החל בלהיטי הפוגו-דבקה כמו "פייסטה" ו"באטל אוף סמוק", דרך הבלדות המופלאות כמו "פייר אוף בראון אייס" ו"פאווזנס אר סיילינג", וכלה בלהיטים הנצחיים "דירטי אולד טאון" וכמובן "Fairytale of New York", שקיבל משמעות קיטשית מיוחדת לנוכח חג המולד המתקרב ומותה השנה של קירסטי מקול, שותפתו של שיין לביצוע המקורי שתואר ב"טיים אאוט" בתור "הגירסה המודרנית של 'חג מולד לבן'".
שיין, שהקדיש את השיק למקול, הוא כוכב רוק מהסוג שכבר לא פוגשים (ולפי מצבו הבריאותי, כנראה שגם אותו לא נפגוש עוד הרבה). בלי לזוז, עם הפסקות
מנוחה מרובות שאפשרו לחברי הלהקה האחרים להפגין יכולות קוליות מרשימות, ועם מראה של אחיו המכוער של הברווזון המכוער, יש לו עדיין כריזמה מדהימה, שנובעת מהתחושה שכל מה שהוא נותן על הבמה, אמיתי לחלוטין. הטקסטים נוגעים בבעיות האמיתיות של החברה האירית, המוזיקה צומחת מתוך שורשי המוזיקה האירית (שלא כמו אצל יו- 2 או שינייד אוקונור). הקהל – אירי ברובו, ומיעוטו מטורפים שהגיעו, כמוני, מארצות הנכר במיוחד עבור ההופעה – נענה לאמת הזאת בהתלהבות שכמותה לא ראיתי בהופעה זה זמן רב.
יש להודות, הרעיון להיות מחובק ומנושק על ידי עשרות גברים זרים ומזיעים מעולם לא נראה לי קוסם במיוחד, אבל מתברר שהחיים טומנים בחובם גם הפתעות נעימות. מה עוד שבניגוד לקהל הישראלי, המכות והדחיפות נשארו תמיד בגבולות הסביר, מבלי שאיש איבד את הכרתו, וכך התאפשר גם לנערות קטנות שנדחפו לקדמת הבמה לצאת ללא נזקים.
בכלל, זה היה ערב מסוג הערבים שלצערי כמעט ולא ניתן לחוות בארץ. להקות כמו הפוגס כבר לא מבקרות את ארץ הקודש ואולם עם סאונד כמו בבריקסטון מעולם לא היה כאן. אבל היי, לונדון זה רק חמש שעות טיסה מכאן (וחמש שעות לבדיקות ביטחוניות...), ותאמינו לי, יש בה מוזיקה טובה.
