ובן-לאדן צוחק (בינתיים)

אנחנו, הישראלים, נמצאים בימים אלה בעין הסערה ונדמה לנו, רק נדמה לנו שארה"ב הגדולה הצמודה למקלטי הרדיו והטלוויזיה ועוקבת בנשימה עצורה אחר המצוד באפגניסטן. מה פתאום? במרחק שני רחובות מחורבות מגדלי התאומים בניו יורק מתנהלים החיים כאילו כך היה מעולם, ובחנויות הספרים "בארנס אנד נובל" מוכרים את אלבומי חורבן התאומים בהנחה של 30 אחוזים לכבוד חג המולד.

זה כוחה של מעצמת על. זו גם חולשתה. אמנם ברקע עדיין מהבהבות תמונות ההרס והשוטרים הרבים ברחובות ואנשי הביטחון החדשים בפתחי החנויות מזכירים בתוקף נוכחותם מה קרה לפני ארבעה חודשים, אבל בסך הכל אמריקה היא אמריקה, גדולה וחזקה די הצורך להכיל גם אסון גדול כזה.

המלחמה באפגניסטן רחוקה מהעין ומהלב. אולי רק הממשל בוושינגטון ובני משפחות החיילים המשרתים שם מגלים עניין במתרחש במרחק אלפי מילין מהבית. האיש ברחוב הניו-יורקי מתעניין ונעצב אל ליבו רק כאשר הוא מציץ בעמוד השער האחורי של "ניו יורק טיימס" שהאניש את האסון הגדול ואינו חדל מאז 11 בספטמבר לפרסם צילומים של הקורבנות וסיפורים עליהם. מבחינתו של האמריקני המתעניין, המלחמה נוגעת ומתרכזת ומתמצה בבן לאדן. כל השאר, שאר ירקות. יתפסו אותו חי או יהרגו אותו? בוש יהיה אל מלך עליון, נשיא הנשיאים, גדול מאלוהים. לא יתפסו ולא יהרגו אותו? בעיני האמריקנים, כל המאמץ לא יהיה שווה פרוטה. בן לאדן, רק בן לאדן, הוא הסמל לניצחון או, חלילה, לתבוסה. ובינתיים, ממחבואו אי שם, צוחק בן לאדן על העולם בקלטות וידאו.

המלחמה הרחוקה מן הבית נעשית על ידי לוחמי "הברית הצפונית" בסיוע מטוסים אמריקניים ששופכים אש וגופרית על אפגניסטן, וקציני CIA, שכיסיהם תפוחים מרבבות דולרים. ההרוגים האמריקנים הבודדים עד כה מצאו את מותם מאש חבריהם. לא ירחק היום וידיעות על המלחמה שאין לה סוף יידחקו לעמודים האחוריים של העיתונים.

ההנחה המתרוצצת במסדרונות הממשל היא שאחרי אפגניסטן תעבור זירת הלחימה לסומליה, לסודאן ולתימן. שם נמצאים בסיסי "אל-קאעידה". אומרים שהאמריקנים מהססים לתקוף בשלב זה את עיראק, את סוריה ואת לבנון, משום שאז תתפרש המלחמה כמכוונת, ללא הבחנה, נגד העולם המוסלמי ולא נגד הטרור העולמי – בשונה מהמוצהר. לא שסומליה וסודאן ותימן הן מערב אירופיות, אבל נידחותן מאפשרת לפעול נגדן בלי שהעולם המוסלמי ירים קול צעקה. ייתכן איפוא שהתקווה המפעמת בלב ישראלים רבים, שארה"ב תתקוף את שכנותינו, היא מוגזמת מדי. בוודאי היא מוקדמת מדי. ארה"ב חייבת במראית עין לפחות של איזון בפעולותיה נגד העולם המוסלמי. נוסף על כך, העולם המוסלמי סבור כבר מזמן שהאמריקנים נוהגים איפה ואיפה בעצם מעורבותם לטובת הישראלים במלחמה נגד ערפאת והטרור.

החורף בעיצומו. סערות ברקים ורעמים קרבות ובאות. אילו קראו לי אריק שרון או שמעון פרס או בנימין בן-אליעזר או כל אחד משני תריסרי השרים האחרים, הייתי מצטייד במטרייה – לא רק נגד הגשם.