הבחירה הישירה האמיתית

הקונוטציות הפוליטיות העדכניות מזכירות לנו שוב את חסרונות הדמוקרטיה היצוגית, זאת שבה מישהו מחליט בשבילך מהו סדר היום הציבורי. הסכמי השלום-על-סף-חתימה, ראש הממשלה של כווולם, הנשיא של כווולם, כניסתו של דרעי לכלא ושובו של נתניהו לזירה מזמזמים לי באוזן כמו סי היימן: "חצי עולם אוהב מישהו אחד.. וחצי עולם שונא מישהו אחר". או כמו שלמה ארצי: "חצי עולם שונא חצי". הפוליטיקה בכיעורה, כפי שהיא מצטיירת אצלנו היום, היא רק שריד מעוות של מערכת דמוקרטית שעבר זמנה.
אגב חגיגת הבחירות האמריקאיות, מדווח אתר הטכנולוגיה האמריקאי ZDNET על סקר, שנערך שם השבוע ולפיו האמריקאים לא מאמינים בבחירות באמצעות האינטרנט. חבל, מה אני אגיד לכם. לא שהשינוי המיוחל הוא בחירות בלחיצת מקש במקום במעטפה – אגב, הצעה שיו"ר הכנסת בורג כבר הציע ליישם גם בישראל – אלא שזה יכול להיות צעד ראשון בהליכה לקראת דמוקרטיה ישירה ואלקטרונית יותר, בלי המתווכים היקרים הקרויים גם חברי-כנסת, העוזרים שלהם, הנהגים שלהם והלשכות שלהם.

מי בעד לצאת מלבנון? מי נגד?

אם נלך קצת אחורה בזמן, נגלה שהסיבה שהדמוקרטיה עוצבה כפי שעוצבה נובעת בין השאר מקשיים טכנולוגיים ותקשורתיים מולם היא ניצבה במהלך השנים – ולא עוד. הרי בהתחלה כולם הצביעו על הכל, ואז כשכבר לא היה מקום לדחוס את כל בעלי זכות ההצבעה בחדר אחד, מונו נציגים אזוריים, שפעלו עבור האזרחים. אלא שאז עוד לא היה ערוץ 33, והתושבים דווחו על האירועים באיחור רב. הם קיבלו רק את האינפורמציה שנתנו להם וכך קרה שמעורבות דמוקרטית הפכה להצבעה כל ארבע-חמש שנים והשתתפות בהפגנה פה ושם. בקיצור, שיעשו בשבילנו את העבודה.
אלא שהאינטרנט מאפשר לנו התקדמות – ואולי נסיגה – למערכות דמוקרטיות מקוריות וישירות, בסגנון הרבה יותר יווני והרבה פחות אמריקאי. ציירו לעצמכם מצב כזה – משתתף פורום "חוץ ובטחון" מציע לצאת מלבנון. נפתחת הצבעה של שבוע, מתפרסמת הצעת חוק, הגולשים מצביעים באמצעות מכשיר זיהוי כלשהו וצה"ל יוצא מלבנון. בלי גוש חוסם, בלי קואליציה עם הדתיים, בלי ויתורים למפלגות סקטוריאליות.
בדרך כלל הצד המתנגד לשיטה כזאת יביא דוגמה למצב אבסורדי – מישהו אחר מציע בפורום הכלכלי את ביטול כל המיסים. מיד כל המדינה מצביעה בעד ולמחרת אוזלת קופת משרד האוצר והתקציב הולך פקקט. אבל עוד לא ויתרנו על הפרדת הרשויות ועל כמה מערכות איזונים ובלמים בדרך. אחרי הכל, אפילו היום ראש-ממשלה לא יכול תמיד ללכת עם כל גחמה, ולא רק בגלל שהוא צריך רוב בכנסת (או במשאל עם, אומר צו האופנה).
וכך הולכת ומתאפשרת החזרת גל נוסטלגיה אתונאי. שני נואמים בצ'ט זה מול זה, עם טוגות לבנות או בלעדיהן, וקהל גדול בפורום שמביע את דעתו ומצביע. ברגליים, בעכבר, במקלדות. חגיגת דמוקרטיה אמיתית. ברור שלשיטה כזאת יקח לנו זמן להתרגל, אבל עם יד על הלב – הדמוקרטיה היצוגית לא פשטה קצת את הרגל? כל כך הרבה שנאה הצטברה נגד נבחרי הציבור, והדו-שיח הפוליטי סובב כולו על השפלות אישיות ועל ויכוחים תקציביים שאינם מן העניין. מפלגות שלמות קמות רק כדי לנגח מפלגות אחרות, וכל המערכת משמנת בעיקר את עצמה, מסתאבת והופכת לנהנתנית. אתם לא סומכים על עצמכם לפחות כמו שאתם סומכים על הח"כים? למה שהם ידעו טוב יותר ממכם מה טוב בשבילכם?

דמוקרטיה פר החלטה

אני מאמין גדול ב"מה שהעם רוצה זה מה שהוא מקבל". נבחר ביבי ואתם לא מרוצים? כנראה שמגיע לכם. נבחר ברק ואתם עצובים? זה מה שרצינו, זה מה שקיבלנו. בדמוקרטיה ישירה זה בדיוק מה שיקרה, אבל פר-החלטה ולא פר-אישיות פוליטית מגאלומנית. תארו לכם עולם בלי הבטחות בחירות ("לא נרד מהגולן", "כן נרד מהגולן", "פרס יחלק את ירושלים", "ירושלים מאז ולתמיד") שממילא לא שוות את הפוסטר עליו הן כתובות. בלי יועצים פרלמנטריים. בלי סחיטה של מפלגות שוליים, בלי סיאוב של מפלגות ענקיות, בלי ריחוק מהעם. עולם, שבו האדם הקטן משפיע כמו האדם הגדול בטלויזיה. חוסך כסף, עונה לרצון העם, ומעלה את הבעיות האמיתיות על סדר היום ולא בעיות פוליטיות פנימיות שנובעות מביורוקרטיה.
מי שזה נראה לו רחוק – צודק, ומי שמתלהב מהשיטה המוצעת פה, עדיף שלא ישמח יותר מדי עדיין – לכנסת ולמערכות השלטון בכלל יש את כל הסיבות למנוע ממצב של דמוקרטיה ישירה כזו להגיע אלינו בהקדם. במצב כזה, החבר'ה שם עוד עלולים למצוא את עצמם בלי עבודה.