מעולם לא היה מצבנו …

.

כעטלף המגיח בדממה:

אין די מילים במילונים להביע הערכה והוקרה לכוחות הביטחון, לחיל הים, לחיל האוויר, ליחידות המודיעין, בעקבות ההצלחה הגדולה בלכידתה של אוניית הנשק הפלסטינית בים סוף. רק המחשבה שכל אחד מהטילים הרבים הללו היה נורה, מעוררת צמרמורת ומלמדת כי פניו של ערפאת להסלמה - או לפחות "לצפצף" על אותם סעיפים בהסכמי אוסלו שמגבילים את יכולתו הצבאית. במשא-ומתן הבא יהיה צריך להביא זאת בחשבון.

לפלסטינים, אגב, היה ממי ללמוד, וזו עוד הוכחה לאמירה: לוחם החופש שלו הוא הטרוריסט נגדי. אנחנו היינו המורים שלהם: 18 שנה, מ-1949 עד 1967, רימינו את הירדנים והברחנו אמצעי לוחמה למובלעת המפורזת בהר הצופים. פיתחנו אז שיטות מעוררות התפעלות להברחת הנשק, ובבוא יום הפקודה היה ההר מצויד כהלכה. אנחנו איפוא מומחים בהברחות, ולכן גם מומחים בלכידות.

הכישלון לא יתום:

לא הייתי ממנה את אהוד יתום ליועץ לענייני טרור בלשכת ראש הממשלה, ולא לכל תפקיד אחר - לא בשל המעשה הנורא ההוא, לפני 17 שנים, שהיה, כך מתברר, חלק מנורמה פסולה. לא הייתי ממנה אותו, בשל שיקול הדעת ה"דפוק" שלו. אחרי שנים לבוא לעיתון, לפתוח את הפה ולספר בפרטי פרטים, כמעט להתגאות במעשה. שיקול הדעת האידיוטי הזה, הדברים שיצאו מפיו - ישמור אותנו אלוהים. וחוץ מזה מרקיז, אהוד יתום בסדר.

קלינטון מגיע:

השמועות אומרות, כי הנשיא האמריקני לשעבר ביל קלינטון עומד להגיע לביקור בן יומיים בישראל. הנה איפוא רעיון מקורי לנוכח משבר המנהיגות הנוכחי אצלנו: לשכור את שירותיו כאן כראש ממשלה לשנתיים-שלוש-ארבע. מובטח לכולנו שמחירו יהיה זול בהרבה מאחזקת 40 שרים וסגני שרים. והתוצאות? התוצאות יהיו טובות בהרבה.

הקש, הגב, הגמל:

במדינת "מגיע לי" ירדו מהפסים כל מי שיש להם יד ארוכה די הצורך להכניסה לכיסו של שר האוצר. בימים אלה איש הישר בעיניו יעשה. הישר? כל חוג וכל סקטור באוכלוסייה דואג רק לעצמו - ושיישרף העולם. הכלכלה קורסת? החברה נקרעת לגזרים? מצעדנו עוד ירעים אנחנו פה. רק לפני שנים אחדות הגיעה הצמיחה כמעט ל-7 אחוזים, האבטלה ירדה דרמטית, התיירות גאתה. ההיינו או חלמנו חלום? ועכשיו אומרים, שמאז הצנע בשנות ה-50 לא היו ימים גרועים מאלה לכלכלה הישראלית. במקום להוציא את עגלת המשק מהבוץ, מנסים הכייסים להוציא מהכיס הציבורי את מה שאין בו. כדאי, אולי לזכור את הסיפור העתיק ההוא על הגמל, הגב והקש שלו.

המסך עולה:

בשנים האחרונות, בהחלט לא בקדנציה של הרמטכ"ל הנוכחי, החלה תופעה חדשה: אלופים מציגים מועמדותם לתפקיד הרמטכ"ל בפומבי, כאילו מדובר בתחרות יופי או בפסטיבל זמר. עד שנות ה-80', הדרג המדיני בחר את המועמדים, והדרג המדיני החליט. היום אנו רואים עיתונאים רצים אחרי האלופים ואלופים רצים אחרי הפוליטיקאים. לא יאה ולא נאה.

כמה שאלות שאין עליהן תשובה:

איך זה שכל היחידות בצה"ל הן, לפי העיתונים, "יחידות מובחרות"? מה בדיוק עושות היחידות הלא-כל-כך מובחרות? אם לכל חקירת משטרה מוזעקים "טובי החוקרים", מה עושים עם הלא-כל-כך טובים? ואיך זה שבזמן האחרון כל "פצוע אנוש", כזה "שנלחם על חייו", בכל בית חולים, מתראיין בטלוויזיה אחרי כמה ימי טיפול? ארץ ניסים ונפלאות!