בבנק כמו בשוק

אני מתייחס לסניף הבנק שלי כמו לרופא שלי: מה שהוא רושם זה פחות או יותר קדוש. מעטים מאתנו מעזים לחלוק על המרשמים של הרופאים ומעטים מעזים לחלוק על החשבונות של הבנקים. אנחנו מקבלים אותם כפסק דין סופי. אנחנו משוכנעים שהבנק עושה לנו טובה גדולה כשהוא בכלל מסכים לטפל בנו.
אז כדאי שנדע: אנחנו, הלקוחות, עושים טובה לבנק. אנחנו מקור ההכנסות העיקרי שלו. העמלות שהציבור משלם לבנקים הן הנדבך המרכזי ברווחיהם. בשנה שעברה הסתכם סך כל העמלות ששילמנו לבנקים ב-6 עד 6.5 מיליארד שקל – כ-75 אחוז מכלל ההכנסות התפעוליות של מערכת הבנקאות בישראל.
ומה אנחנו יודעים על עמלות אלו? כמעט כלום. העמלה נתפסת כגזירה מהשמים. מושכים כסף, מושכים בכתפיים ומשלמים. הדרך היעילה היחידה לגרום להוזלת העמלות, לאיחוד בין העמלות השונות ולהגברת התחרות בין הבנקים היא להיות צרכן כספים נבון. הוראות הפיקוח של בנק ישראל חשובות, הדרישות של המועצה לצרכנות חשובות, אבל ההתנהגות שלנו בבנק ומולו הכי חשובה.
לקוחות קטנים בישראל לא מחליפים בנקים בגלל העמלות. רובנו נשארים שבויי הבנק שלנו, אפילו הסניף שלנו. רק בשל הנוחיות, ההרגל, הקרבה, האמון בפקיד. גורם נוסף המונע מעבר בין בנקים כרוך בכך שהבנק יודע עלינו הרבה – מצבנו הפיננסי שקוף בפניו – ואנחנו עליו לא יודעים כלום. אם עירום, אז הדדי: מערך התשלומים שהבנק גובה מאתנו צריך להיות שקוף בפנינו.
אפשר להתמקח על גובה העמלות, כל העמלות. גם הלקוח הקטן יכול וצריך להתמקח. אבל עוד לפני כן, גם הלקוח הקטן יכול וצריך לדרוש פירוט כל ההוצאות הכרוכות בפעולה שהבנק עושה לפי הוראתו. אתה בא למשוך מזומנים, לשלם חשבון, לקנות מטבע חוץ? תשאל: כמה זה יעלה לי? האם יש דרך זולה יותר לבצע את הפעולה הזו? אל תסתפק בתשובה הנאמרת בחצי פה. דרוש הנחה או תעריף מיוחד. ואם לא תקבל, אמור בגלוי שאתה לא מרוצה, שתחפש בנק אחר.
ושלא יהיה זה איום סרק: לך לבנק אחר. כשהבנקים יחושו בתנועה ערה של לקוחות המחפשים את השירות הזול ביותר, הם יתעוררו. הבנקים צריכים להתחרות עלינו. הם לא יתחרו אם אנחנו נמשיך להיות אדישים למחיר, אדישים לשירות, אדישים לגובה העמלה.
בבנק, כמו בשוק, היה צרכן נבון.