סליחה, אמיל

כל פעם כשמתקרב יום-כיפור אני נזכר בסופר המנוח אמיל חביבי. סופר, ח"כ, אינטלקטואל, ואיש שמאד הייתי רוצה לקבל את סליחתו. רק שהפעם אי אפשר, אין ממי לבקש, אמיל מת לפני שהספקתי לבקש. אם היה נענה לבקשה או לא – לא אוכל לדעת.
הימים דמו במשהו לימים הללו, מרץ 96, ימי הפיגועים הגדולים והקשים. עשרות הרוגים בחודש אחד, קו 18 מתפוצץ, ועוד קו 18, ודיזנגוף, והלוויות, ותחושת מצור גדולה של הישראלים. כמה חודשים לפני כן נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, אש נפתחה עלינו, זיהנו את האויב, הוא בא מימין. עכשיו ישראל הולכת לבחירות, והנה שוב נפתחת אש, הפעם מכיוון אחר, האויב הערבי, ופגיעתו קשה וכואבת. פחד לצאת לרחובות, מצב רוח לאומי ירוד ביותר, אינך יודע מאיפה זה יבוא לך.
צר עולמנו כעולם נמלה, אך טבעי שהפיגוע הכואב מכולם היה זה שבדיזנגוף. כאן בתל אביב, בדיזנגוף, במעבר חציה, בלב החילוניות הישראלית, בלב ההוויה האסקפיסטית שלנו, לא בקרית קודש ירושלים, שמראש מועדת לפורענות, אלא כאן על סף ביתנו, ארע הדבר. הזעזוע היה גדול, והוא הוכפל כאשר התברר שיש חשד שערבי ישראלי הוא זה שהוביל את מטען החבלה מהשטחים אל תוך תל אביב. ערבי ישראלי מפגע בנו, עבור רבים, בתוכם אני, זה היה סוף העולם. או לפחות סוף עידן התמימות ביחסנו עם הערבים בכלל, והערבים הישראלים בפרט.
הייתי אז מנחה ב"ערב חדש". הזמנו את אמיל חביבי לראיון. אמיל בא, שטח את זווית הראיה שלו. אני, מהצד השני של השולחן, נפלתי לפח הנורא ביותר שיכול להיות למראיין: סרבתי לראות בו את האדם הפרטי, אמיל חביבי, איש השלום, שהגיע לאולפן כשותף דואג למה שקורה, והקפדתי לפנות אליו כאל נציג המיעוט הערבי הישראלי, שמפגע יצא מתוכו והרג בנו. הוא חיפש פתרון, אני לא הקשבתי. ברוח ההתלהמות של אותם ימים, חיפשתי מטרה. מישהו לפרוק עליו את הזעם.
תוך כדי הראיון הרגשתי שאני טועה. לא תיקנתי. אחרי הראיון היה לי ברור שמשהו השתבש, אבל סרבתי לתת לעצמי דין וחשבון מה בדיוק. צפיתי בראיון אחר כך, וראיתי. ראיתי גם את מבט התדהמה של אמיל מול התנהגותי המביכה.
בימים שאחר כך שקלתי להתקשר ולהתנצל. דחיתי ודחיתי את השיחה. ככל שדחיתי זה נהיה יותר קשה. בשני במאי, כמה שבועות אחרי הראיון, אמיל מת.
ההתלהמות, ההכללה, העדריות, חוסר העניניות הם האויב הנורא ביותר שלנו בכלל, ושל אלו שעינינם תקשורת בפרט. נורא קל להיסחף אחרי אווירת הרחוב. אין דבר דוחה מזה. הימים הקרובים מזמנים לכל מי שעוסק בתקשורת מבחן. שוב ימים קשים, שוב ערביי ישראל מעורבים. את התמימות איבדנו כבר אז, עכשיו מתגשמים חלומות הביעותים שלנו. בעכו, מדווחים על ירי ברחובות, פחד לצאת לגליל. מצב נורא, אבל גם הפעם צריך להבחין בין צר לאוהב, לברר היטב מי עומד מולנו, ולברור היטב את מילותנו. הרוב הגדול והמכריע של ערביי ישראל, אני משוכנע, שותף אמיתי שלנו.
וממך אמיל חביבי, היכן שאתה נימצא, באחור של ארבע וחצי שנים, סליחה.