עד הקריסה הבאה

אחת הדוגמאות לכך היא מה שקרה בפרויקט שכונת רמות בבאר-שבע, לפחות לפי טענות משרד השיכון. במשרד אומרים כי גילו מבעוד מועד, שהקרקע עליה אמורה היתה לקום השכונה לא הוכנה כראוי לבניית אלפי בניינים. אילו לא היה העניין מתגלה, אומרים במשרד, הבניינים היו קורסים באחד הימים. החברה שביצעה את העבודות, איי.אס.אם, נבחרה על-ידי משרד השיכון בזכות הצעת המחיר הנמוכה שנתנה.

פרופ' אילן ישי, שהתמנה לפני כשנתיים מטעם המשרד לבדוק את הפרויקט, גילה כי בעבודות העפר שנעשו במקום היו ליקויים משמעותיים. איש לא פיקח על העובדים שעבדו שם בלילות, ובנוסף התברר שהם ביצעו שש שכבות מילוי מדי יום, בעוד שידוע כי כאשר העבודה נעשית כראוי, אי-אפשר לעשות יותר משלוש שכבות ביום. המדינה תבעה את החברה ודרשה לחייב אותה לשלם 86 מיליון שקל לצורך החזרת המצב לקדמותו - פי-שלושה מעלות העבודה אילו היתה מתבצעת כמו שצריך.

מחברת איי.אס.אם נמסר בתגובה: "החברה ביצעה את עבודות הפיתוח בהתאם למפרט הטכני ולדרישות המכרז, ואף קיבלה שבחים ממשרד השיכון וגם תעודת גמר המצביעה על השלמת העבודות. המשרד מנסה להתנער מחבותו לשלם חשבונות סופיים, ונאחז כבקנה רצוץ בטענות איכות למיניהן, כאשר כל העבודות בוצעו תחת פיקוחו היומיומי. הגשנו תביעה כנגד משרד השיכון בגין חובותיו הכספיים, ותחת לכבד את התחייבויותיו, המשרד הגיש תביעות הנשענות על כרעיים רעועות. אנו בטוחים כי בית-המשפט יחייב את המשרד לפצותנו בסכומים כנדרש".

בממשלה מדברים היום על הצורך בביצוע עבודות תשתית במיליארדי שקלים כדי להחיות את המשק וליצור מקומות עבודה חדשים, אבל במקביל משנים במשרדי הממשלה את שיטת בחירת מבצעי הפרויקטים, באופן שבסופו של דבר עלול לגרום לכך ששכרנו ייצא בהפסדנו. אם בעבר נבחרו משרדי תכנון וייעוץ הנדסי לפרויקטים ציבוריים של תשתית ובנייה לפי מחירונים שנקבעו בכל משרד ממשלתי, המגמה היום היא לבחור את המתכננים במכרז פומבי לפי המחיר הנמוך ביותר.

חוק חובת המכרזים קובע כי המדינה לא תתקשר בחוזה אלא על-פי מכרז פומבי, אבל סעיף 5 של התקנות קובע נוהל שונה לגבי עבודה מקצועית "הדורשת ידע ומומחיות מיוחדים במקצועות התכנון, ההנדסה, האדריכלות והמדידה". במקרים כאלה אין חובה לבחור את מבצע העבודה במכרז פומבי, אלא מתוך רשימה סגורה של עוסקים מקצועיים, לפי הרקורד המקצועי שלהם. לדברי דוד בועז, הממונה לשעבר על התקציבים באוצר - שהשלים בימים אלה עבודה מקיפה בנושא עבור ארגון האקדמאים העצמאיים ואגודת המודדים המוסמכים - באחרונה מסתמנת מגמה של הזמנת שירותי תכנון, ייעוץ הנדסי ומדידות באמצעות מכרזי מחיר, תוך התעלמות מסעיף זה.

"בישראל חוסכים בעלויות תכנון וביצוע של פרויקטים ממשלתיים לבנייה, ולמעשה מזמינים את האסון הבא", אומר בועז. החיסכון הזה חוזר אלינו בצורת בזבוז גדול: ישראל מפסידה סכומי עתק על מה שקרוי אי-איכות, כלומר תכנון וביצוע לקויים בענף הבנייה. לדברי בועז, בהתבסס על סקר של המרכז לאיכות ומצוינות שליד משרד ראש הממשלה לשנת 1996, בשנת 2000 יסתכם הנזק ב-6.8 מיליארד שקל.

בחברה סירבו להגיב והפנו אותנו למשרד השיכון.

זיוה פתיר, מנכ"ל מכון התקנים: "היום מכרזי תכנון הפרויקטים בנויים על אחוז ההנחה שניתן מהמחירונים שנקבעו במשרדי הממשלה. אין היום כמעט השקעה בתכנון. בשביל מה קבעו את המחירונים האלה בעמל רב, ואיזו משמעות יש להם, אם מתמקחים על הסכומים המופיעים שם. התבקשתי, למשל, להציע הצעה לפרויקט תכנון תחבורתי עבור משרד התחבורה.

חתכו את המחיר המקובל ב-60%. מילא ילך הרווח, כך התרעתי, אבל מה עם הבטיחות. לאף אחד לא אכפת".

המדינה לא מסתירה את העובדה שהיא מסתכלת על בטיחות שוכני הבניינים דרך החור שבגרוש. במכרז שהתפרסם בדצמבר 2000 על-ידי משרד השיכון, לבחירת מתכנן להוסטל המיועד לשיכון עולים קשישים ברובע י"ב באשדוד, כתוב בריש גלי: "אמת המידה לבחירת הזוכה במכרז תהיה ההצעה הזולה ביותר". כלומר, אין קריטריון של איכות, של בטיחות או של מוניטין, כפי שנהוג בעולם המערבי.

הגישה הזאת לא התחילה היום. אסון גשר המכביה, בו נהרגו שני אנשים ונפגעו 69, חלקם באורח אנוש, אירע בגלל נסיבות דומות. חיל ההנדסה דרש ב-1997 עבור עבודת הקמת הגשר 288 אלף שקל. חברת "אירגונית" הציעה על אותה עבודה 85 אלף שקל. המהנדס שקיבל את העבודה לבסוף סגר על 2,000 שקל בקושי (נשמע אולי לא הגיוני, אבל אלה העובדות לפי פרוטוקול בית-המשפט), והתוצאות הטרגיות ידועות לכולנו. בית-המשפט המחוזי, שדן בתיק, קבע: "הפער במחירים הוא תמרור אזהרה. כשם שמזמין העבודות דאג ליצג היטב את אינטרס הציבור בהיבט הכספי, היה עליו להקדיש אותה תשומת לב לשלום הציבור בהיבט הבטיחותי". הלקח, לצערנו, לא נלמד.

אסון אולמי ורסאי, על 23 הקורבנות ומאות הנפגעים בו, יכול היה להימנע. כשנה לפני כן התריע תחקיר "7 ימים" על שיטת פל-קל הקלוקלת, בה היתה בנויה התקרה שהתמוטטה, על האסונות שכבר הביאה ועל ההתרעות של המומחים כנגדה. אז נכון שהפסיקו מאז לבנות בשיטת הפל-קל, אבל יש עדיין כ-2,000 מבנים הבנויים בשיטה זו ועלולים לקרוס. במוסדות חינוך בלבד יש 300 מבנים כאלה. לצורך שיקום כל המבנים דרושים מיליארדי שקלים. באין תקציבים שהוקצו לכך, דבר לא נעשה.

במשרד השיכון מסרו בתגובה: "במכרז של משרד השיכון יכול לזכות רק מי שעומד בתנאי סף, כולל רקורד מקצועי מוכח ומחיר שהוא סביר על-פי הבנת חברי ועדת המכרזים".

וכך מניחה המדינה לתושביה לחיות במבנים מסוכנים ולהתרוצץ בבתי-משפט שנים בתביעות נגד קבלנים, כשהשאלה היא מה יקרה קודם: המבנה יתמוטט חלילה, או השופט יפסוק פינוי ופיצוי. אחד המקרים המזעזעים והשכיחים הנדונים עתה בתביעה של דיירים בבית-המשפט, באמצעות עורכי-הדין אורן סלעי, אלי הכהן ואלי שחף, קשור לבניין שנבנה ב-1970 בקרית-אתא על-ידי חברת שו"פ, בהיותה חברה ממשלתית.

16 משפחות גרות שם, במצב כלכלי דחוק, חלקן מטופלות בילדים. באפריל 2000 בדק ד"ר אברהם פיזנטי מהטכניון את הבניין ומצא כי הוא שקע לתוך האדמה ומהווה סכנה ליושביו.

באוגוסט 2001 הודיע היועץ המשפטי של העיריה לדיירים כי הבניין בו הם גרים מסוכן, אך ציין כי אין בסמכות העיריה לדאוג להם לדיור חלופי. הוא פנה למשרד השיכון לצורך מציאת פתרון, ושם העניין נתקע. בינתיים הדיירים ממשיכים לגור בבניין, בתקווה שלא יקרה אסון.

במשרד השיכון מגלגלים בחזרה את האחריות ואומרים: "אנו צריכים ושמחים לטפל בכל מי שנכלל בתחום סמכותנו, אבל במקרים כאלה העניין הוא באחריות העירייה".

"לצערי, אנחנו זקוקים לאסון לאומי כמו ורסאי כדי לתת את הדעת על הכתובת שכתובה על הקיר זה זמן רב", אומר רן ברוקנר, מהנדס ועדה מקומית לתכנון ובנייה ומומחה הנדסי מטעם בתי-משפט. לדבריו, המדינה עושה מפעם לפעם "משפטי ראווה" לקבלנים שנמצאו אשמים בליקויי בנייה או ברשלנות, כדי לא לטפל בשיטה עצמה.

על-פי החוק הקיים, כל סטודנט שסיים לימודי הנדסה אזרחית בהצלחה רשאי להירשם אצל רשם המהנדסים במשרד העבודה. בתקופה זו בסמכותו לתכנן "מבנה פשוט", כהגדרת החוק. לאחר תקופה של שנה עד שלוש שנים של עבודה במקצוע, ולא בהכרח בתכנון, הוא מקבל רשיון לעסוק בהנדסה. לאחר קבלת הרשיון הוא מוסמך לתכנן כל מבנה. "זו קלות בלתי נסבלת", טוענים מומחים.

הישראלים, כידוע, מומחים בקיצורי דרך, ובתחום הבנייה קיצורים יכולים להיות קטלניים. דוגמה לכך היא רישום הקבלנים. כדי לקבל רישוי על הקבלנים להוכיח שהם מעסיקים אנשי מקצוע בתחום התכנון. בארץ קמה תעשייה שלמה של זיופים. למשל, הסכמים פיקטיביים בין מהנדסים לקבלנים, המוכיחים כביכול שהמהנדס מועסק אצל הקבלן, בעוד שבפועל אין הדבר כך. רק בספטמבר אשתקד הוקשחו התקנות והיום הן מחייבות קבלנים להעסיק שני אנשי מקצוע במתכונת של יחסי עובד-מעביד, בשכר מינימלי ששווה לשכר הממוצע במשק.

לדברי ד"ר יואב סרנה, יו"ר איגוד המהנדסים, זהו חוק אנכרוניסטי, שעבר יותר מ-50 תיקונים, שהפכו אותו למסמך מעוות, עמוס סתירות, שאינו מאפשר לעבוד לפיו ביעילות מבלי לעבור את החוק. דוגמה אחת היא שהחוק לא מחייב העסקת מפקח בנייה צמוד שיפקח על הקבלנים. יותר מ-50% מהבנייה בארץ נעשית ללא פיקוח של מהנדס עבודה, המשגיח על עבודת הקבלן.

וישנו כמובן הנושא הפוליטי. יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הוא בדרך-כלל ראש הרשות המקומית. איך ייתכן שהאיש האמון על אכיפת חוק התכנון והבנייה הוא איש העומד לבחירת הציבור ומושפע כתוצאה מכך מלחצים? האם לראש הרשות יש די מוטיבציה לאכוף את החוק על תושב שאמור לבחור בו בבחירות הבאות? האם ייתכן שמפקד תחנת משטרה, או מנהל חדר מיון, יהיו נתונים לבחירת הציבור?

"כולם יודעים, וכולם שותקים", אומר ברוקנר, "נוח מאוד, קל ופשוט כשקורה אסון לתפוס כמה נאשמים ולמצות איתם את הדין בחומרה, אבל צריך חריש עמוק כדי לתקן באמת את הנדרש, ולא רק להוסיף עוד חוק או תקנה, שיוסיפו עוד טלאי לטלאים הרבים הקיימים ממילא".

איטום גגות: איטום גגות מתבצע על-ידי חברות המשווקות יריעות איטום לקבלנים. יריעות לא תקניות מוכרות היטב הן לקבלנים והן לחברות. הן דקות מדי ועשויות מחומרים זולים שלא עומדים בתקן. המוצרים עם תו תקן מהווים רק 60% מהשוק. האסון בסופר חביב בפתח-תקוה, שהביא למותן של ארבע עובדות עקב שריפה, קרה בגלל בעיית איטום גג.

איטום יסודות: תהליך פחות מוכר, ולכן הצרכנים לא יודעים תמיד לבקש אותו. קבלן שמציג את הבית כבית שעבר תהליך איטום, למרות שנאטמו רק הגגות ולא היסודות, גורם להונאה. הצרכן מצידו יסבול מאוחר יותר מחדירה של מים, בעיקר בבתים צמודי קרקע.

ריצוף: קיימים סוגים רבים של ריצוף תקני. הבעיה היא שהם לא תמיד מתאימים לייעוד של המבנה. שימוש בריצוף קרמיקה תקני, במבנה על חוף ים, יכול להביא לשחיקה מהירה של הריצוף.

צנרת: כאן יש פרצות רבות המאפשרות לקבלן להשתמש בצנרת בעובי לא נכון ומחומרים זולים יותר. לצרכן יש

בעיה לגלות זאת, ומאוחר יותר התוצאות נראות לעין בדמות שחיקה מהירה ואי-תפקוד של הצנרת.

ציפויי חוץ: אלה אמורים להיעשות במספר שכבות. קבלנים רבים חוסכים ושמים רק חלק מהשכבות, מה שגורם לקילופים, סדקים ונזילות.

חיפוי קשיח: מדובר בעיקר בקרמיקה, אבן ופסיפס. בחירה של מוצרים לא מתאימים, גם אם הם תקניים, או ביצוע על-ידי אנשים לא מורשים, יכולים לגרום לנשירה של חלקי החיפוי - ומדובר בסכנה לחיי אדם.

דלתות וחלונות: קבלנים רבים מבטיחים מוצרים שווי ערך למוצרים איכותיים מוכרים, אך זולים יותר. למשל,

דלתות וחלונות שווי ערך לאלה של קליל. התפתחה תעשייה שלמה של חיקויים זולים.

אקוסטיקה: לפי חוק, בבנייה רוויה (לגובה) חייב להיות בידוד אקוסטי. בגלל הקושי לבדוק זאת, לעתים קרובות הבידוד נעשה בצורה לא מקצועית ולא תקנית, מה שמקרב אליכם את בית השכנים בצורה בהחלט לא סימפטית.

שקעים ומוצרי חשמל: זיופים משטחי הרשות הפלסטינית מציפים את השווקים. מוצרים מוצגים כמוצרים איכותיים מאיטליה, למרות שאינם בטיחותיים או תקניים. למותר לציין שגם פה - סכנת נפשות.

(נכתב בסיוע מרכז הבנייה הישראלי)