| |
מכתב לקצין חינוך ראשי
חוץ מ"ג'וני שב משדה הקרב" כדאי למנוע מהחיילים עוד כמה וכמה יצירות שמזכירות שהמלחמה היא דבר נורא, ושלפעמים חוזרים ממנה על כסא גלגלים
שלום לך, קצין חינוך ראשי, תת אלוף אלעזר שטרן, קומיסר תבוני, רגיש ליחסים בין העמים, יודע מה טוב לחיילים ומה לא.
אמש פורסם כי ההצגה "ג'וני שב משדה הקרב", על פי ספרו האנטי-מלחמתי של דאלטון טראמבו, שוב לא תועלה בפני חיילים, כי משם לוקחים אותם הישר לשדות הקרב, ולמה שיתבאסו ויראו כיצד ג'וני שב הביתה משותק בכל גפיו? זה מה שהם צריכים כעת? ברור שלא, אבל הרשימה הרי לא נגמרת בעלילותיו של ג'וני.
התרבות האנושית מלאה ביצירות שממש לא מתאימות לחיילים, כי הן מזכירות להם בדיוק איך המלחמה נראית. לעיונך ולשיקולך עוד כמה דברים שעדיף שחיילים לא יראו, ישמעו או יקראו. אני בטוחה שכבר תמצא את הכלים הנכונים להרחיק את צאן מרעיתך מפני הרעל.
נתחיל ב"החייל האמיץ שוויק". הצגה וגם ספר, אתה יודע. מה כל כך דחוף לחיילים לדעת, שמלחמה היא איוולת ענקית שנכפתה עליהם בידי אנשי שררה חסרי מוח, ושמי שמשלם את מחירה אינו השליט כי אם הטוראי? רצוי לטשטש את המסר הזה מעט, כל עוד נמשכת כאן מלחמת האין-מוצא. לפיכך גם כל יצירה קולנועית שדנה במלחמת וייטנאם פסולה, החל מ"בוקר טוב, ויטנאם", ועד "אפוקליפסה עכשיו", גרסת הבמאי. חוץ מזה, הקולנוע האמריקני מכה על חטא ביחסו לוותיקי המלחמות, אז כל תואם ג'וני, אפילו הוא תום קרוז בכסא גלגלים, יושאר לעת עתה במחסנים. מישהו הרי עוד יכול חלילה לקשר בין הקרב לבין תוצאותיו.
צריך להזכיר שיש להיזהר אפילו מקומדיות. למשל, "מתחת לפני השטח" של קוסטריצה, שם חיים אנשים רבים באמונה תמימה שהמלחמה לא נגמרה. בעניין היחסים בין העמים: ברור שזה לא הזמן ל"שתי אצבעות מצידון", הגם שהסרט קיבל חותמת הכשר צבאית מאסיבית בזמנו. רק מה, הזמנים השתנו. למה להזכיר את כשלוננו הצורב במלחמה ההיא? וגם – איך אפשר עכשיו להקרין בפני חיילים את "אוונטי פופולו" המצוין, שבו מתגלה כי כולנו בני אדם, והחזק והחלש, הכובש והנכבש, אנושיים המה ואולי אפילו נבראו שניהם בצלם אלוהים?
לשירותך, הנה רשימת קריאה עברית קצרה שעוסקת במלחמות איומות. זהירות מ"השגעון הגדול" של אביגדור המאירי. אמנם זה אחד הספרים הגדולים שנכתבו על מלחמת העולם הראשונה, אבל הוא מציג את המלחמה כטירוף מוחלט, בעוד שחיילינו מצווים לשמור על שפיותם. גם "השבוי" ו"חירבת חזעה" של ס. יזהר, שמטילים ספק בטוהר הנשק של 1948, יכולים לחכות לזמנים אחרים, ואת "לא שם זין" של דן בן אמוץ צריך בכלל לשכוח ולא לזכור, כי הגיבור שלו חוזר הביתה על כסא גלגלים. "גילוי אליהו" של יזהר? מוקצה, טפו, טפו. כאן כבר מוטל ספק בטוהר הנשק של 1973, ואת זה הדעת באמת לא סובלת, כי האמונה הקולקטיבית היא שמלחמת יום כיפור היא מין אסון שנחת עלינו ממעל, ושוב היינו בה צודקים ורק צודקים, אז למה להפריך אמונה כה יעילה דווקא עכשיו?
מכובדי, הרשימה מתארכת, אבל היריעה שלי מתקצרת. נזכיר רק את ברטולט ברכט ו"אמא קוראז'", את חנוך לוין ו"מלכת האמבטיה", ובהזדמנות זו אולי צריך לשקול מחדש השמעות פומביות בנוכחות חיילים של "שיר לשלום", שמילותיו נהגו בעיצומה של מלחמת ההתשה, שגם אותה רצוי למחוק מן התודעה.
אז איזו תרבות בכל זאת מומלצת לחיילים? זה הזמן לשלוף מהבוידעם שירונים נושנים, עם שירים שמצעידים צבאות נחושים למלחמות צודקות. אתה ודאי מכיר את המלים והלחן, אבל הנה משהו מן המבחר, לטובת הדור הצעיר. למשל השיר "צבעונים אחינו". יש לזמרו בקולי-קולות כדי להחריש כל פחד מפני כדור תועה במלחמות מוטעות. הנה כך, בפזמון החוזר: "וניה הו וניה, בני היקר/קח אותי למלחמה!/ אתה תהיה שם קומיסר אדום/ ואני אהיה אחות רחמניה!" ועל זה מוסיפים מחיאות כפיים, קומזיץ, ואת "וקט-יו-שה אז יצאה לשוח", ומרגישים נכונים לקרב. כמו בימים הטובים של האימפריה הסובייטית, שאתה, אלעזר שטרן מכובדי, יכולת להשתלב בהם בקלות.
|
