מכר את נשמתו

פעם שאלתי פרופסור ידידותי אחד לפילוסופיה שאלת תם – אז מה בעצם קיבל פאוסט מהשטן בתמורה לנשמתו? הפרופסור צחק נורא ואמר – זאת שאלה טובה. ואחר-כך הוא הפסיק לצחוק ושוב חזר ואמר - זאת שאלה טובה, מה באמת קיבל, פאוסט?

גם במקרה של אברי גלעד התשובה היא ככל הנראה מורכבת יותר מהשילוב המובן מאליו של כסף-הצלחה-פרסום, כי את כל אלה יכול היה לקבל גם בדרכים שהולמות יותר את נתוניו הטבעיים. ולכן השאלה מדוע בחר להגיש שעשועון טלוויזיה שכפי שנאמר, יש אם לא אלף, אז עוד לפחות שניים כמוהו, תשאר ללא מענה מסביר את הדעת.

משתין על כולם בקשת

כזכור, אברי גלעד התחיל את דרכו התקשורתית כפרח גל"צ מבטיח במיוחד ולאורך זמן לא מבוטל קיים את ההבטחה. לא היה סופרלטיב שיכול היה להיחשב למופרך או למוגזם – חדשני, מבריק, חתרני, מקורי. דגם לחיקוי לדורות על גבי דורות של גל"צניקים צעירים שבאו בעקבותיו. הרדיו היה מפוצץ בחקייני אברי קטנים, על נימתו הסרקסטית, היבשושית, על חיתוך הדיבור המקפל בתוכו שחצנות במסווה של דיקציה מוקפדת. מוקיונות טובלת במודעות עצמית. ילד רע, רע לגמרי, שיודע איך להשתין על כולם בקשת מבלי שהם ישימו לב. לאיש מאלה שעקבו בהנאה אחרי אברי לא היה ספק – זה הגדול יהיה גדול עוד יותר. וכשינדוד לטלוויזיה? קטן עליו! שילוב מנצח של שכל יהודי עם זוהר הוליוודי. לטרמן, לנו ואובריאן עמדו לזכות בקולגה פרובינציאלי שלא נופל מהם בדבר.

אבל זה לא קרה. החיים אומנם משונים וקשוחים, וקורה לעתים שהם מובילים אדם בדרכים אחרות, שונות מאלה שיועדו לו ע"י הגורל והסביבה התומכת, ועדיין, אנחנו מחמיצים פנים ואומרים 'כוס אמו, למה זה עשה ככה לנו ולעצמו? הרי קיבל מאלוהים, טפו, בן פורת יוסף, את כל הכשרון שרק אפשר לקבל, למה ויתר עליו בשביל השד יודע מה?' וממש כמו אדם מבוגר שנתקל בסופר השכונתי בנימפה שהייתה מושא חלומותיו הרטובים, והיא השמינה, הרצינה, הזקינה, אך בעומק תוויה הנבולים הוא רואה את הילדה היהירה, דקת הגפיים, אני מביטה באיש המכסיף שמגיש את "פיתוי" ולבי נחמץ, כי אולי, רק אולי, עוד לא מאוחר ואפשר להחזיר את הגלגל לאחור ולהפוך כל מי שנרצה לאותה ישות מופלאה שכולה קצה קרחון של פוטנציאל זוהר ואינסופי.

מה היה חסר למשה דיין?

ולעניינינו הקונקרטי. כאמור, "הפיתוי" הוא שעשועון של "טלעד", המצטרף לשניים של הזכיינים האחרים בהלוויה העליזה והמתמשכת של הטוק שואוז. וכאן מתחילה וגם נגמרת הבעיה. את העונג שבהשוואה ביניהם כבר הפקנו. היילוד האחרון של השלישייה הזאת מגיע באיחור, אחרי שההורים כבר פתחו את הצ'קים מהברית של השניים האחרים. ההבדלים ביניהם הם מינוריים – פה שואלים ככה ופה ככה, פה רוצים לדעת כמה אחוזים יש בקוטג' ופה למי נשואה קרן מור.

החידוש והרעננות של ה"מיליונר" נמוגו כלא היו ומה שנותר הוא עוד תוצר משמים המציג לראווה מנחה לחוץ וסדרה של משתתפים מבועתים המנסים לנחש מה היה חסר למשה דיין (ביצה שמאלית? יד שמאלית? עין שמאלית? עין ימנית?) וכו'. גלעד חסר את האוטוריטה הספורטיבית של ארבל ואת קלילותו המהוקצעת וטובת הלבב של ארז טל. ואם כבר בכל זאת התדרדרנו עד הלום, אני מעדיפה את המפגש האינטימי אחד לאחד של "המיליונר" עם אינטר-קטים לפניה הנרגשות של בת-זוגו של המתמודד.

אך שוב – כל השוואה כאן היא מופרכת מיסודה, כי אף אחד מהשעשועונים לא בא על חשבון האחר והמעונינים יכולים לצפות בכל אחד ואחד מהם בימות השבוע השונים. אני מבקשת להדגיש שמדובר ב"מעונינים" ולא "מעונינות", כי למרות כמה זכיות של משתתפות, השעשועונים הם גבריים מיסודם. בערבים בהם הם משודרים אפשר לשמוע מהחלונות והמרפסות השכונתיים את שאגות הגברים בגופיות שמקדימים את המתמודד הרשמי בתשובותיהם המבזיקות "עין ימנית, יא אהבל! 5 אחוז, יא אפס! למנשה נוי, יא נקניק!" ובכן, אם אותו חלק פעיל של הצופים בכל זאת יחליט ששלושת השעשועונים הקיימים לא מספקים גיוון לחיי הפנאי שלו, תמיד אפשר לקדוח משהו בבית ובשעת צרה גם להוריד את הזבל בקטע פמיניסטי – עתידני.