מנהרת הזמן המדומה

למי שמביט במתרחש בימים אלה בסכסוך הישראלי-פלסטיני נדמה כאילו מנהרת הזמן החזירה אותנו היישר מ- 2002 אל 1988. הרשות הפלסטינית חוזרת להיות "אש"ף" בשיח הישראלי. כאז כן עתה , פגישות עם אנשי אש"ף אינן מקובלות על רוב הישראלים והן עניין לאישי שמאל בשוליים. כאז כן עתה, יאסר ערפאת נראה דמוני; ראש ממשלת אחדות לאומית מנסה בכל כוחו להקפיא את הסכסוך, אך מה שמוקפא הם בעיקר המשק והיחסים עם העולם הערבי ואירופה; ערפאת מפזר רמזים ליודעי סתר על כוונותיו ביחס לישראל (זוכרים את ה"קאדוק" שלו מ- 1988?) והפרשנים לעניינים ערביים צריכים לפענח את מלמוליו על עתיד הסכסוך. בשטחים מתנהלת אינתיפאדה, וכוחותינו מחסלים מנהיגים פלסטינים בפוטנציה. כאז כן עתה טוענים בכירים באש"ף ובמחנה השמאל הישראלי כי יש לפתוח בהידברות דיפלומטית כדי להגיע לשלום המיוחל. זו טענתם המרכזית של מי שמכנה את עצמה "קואליציית השלום" (בראשות יוסי ביילין ואישי שמאל רדיקלי), ושל יאסר עבד ראבו ואחדים מעמיתיו לממסד הפלסטיני.

חרף הדמיון בין 1988 ו- 2002 ראוי להתבונן גם במה שאירע ביניהן – בתהליך המכאיב ביותר שחוותה החברה הישראלית, שלא רק הכירה באש"ף והסכימה בפועל להקמת מדינה פלסטינית מחומשת, אלא גם היתה מוכנה, ברובה, לוותר על מרבית השטחים ועל סמלים לאומיים והיסטוריים, מתוך תחושה כי שלום בזמננו ראוי יותר. מערכת החינוך שלנו עסקה בשנות ה- 90' בחינוך אמיתי לשלום, וסוגיות כמו ירושלים והשיבה הפלסטינית, שמעולם לא נידונו בחברה הישראלית, עלו על השולחן בצורה מכאיבה.

התשובה הפלסטינית לשינוי הכה בולט שחל בחברה הישראלית, ולהצעות מרחיקות לכת של ממשלת ברק, היתה סטירת הלחי המהדהדת של האינתיפאדה. אולי היה מקום ללכת יותר לקראת הפלסטינים במשא ומתן בכל הנוגע לשטח המדינה הפלסטינית, אך בוודאי שלא היה צידוק לפלסטינים להפוך את שולחן הדיונים בהתפרעות נמשכת. סטירת הלחי הקשה הזו לציבור הישראלי, שטרם התאושש ממנה, היא ההבדל המובהק בין 1988 ל- 2002; אז עוד לא ניסינו דבר. בינתיים ניסינו כבר הכל.

לכן טענתם של ביילין ושל בכירים פלסטינים כי יש לשוב אל המשא ומתן שלפני האינתיפאדה מופרכת מעיקרה. היו אלה הפלסטינים שפוצצו את המשא ומתן, וכל בר דעת מבין כי אי אפשר להתעלם מ- 16 חודשים מדממים כאילו לא היו מעולם. האם מישהו סבור באמת שהציבור הישראלי תמים או נואש עד כדי כך שיסכים לחזור לימי אוסלו, בלי שום הסבר פלסטיני למה שיארע כאן? ומי ערב לנו עתה שהם לא יהפכו את השולחן מחדש בכל פעם שלא יסכימו להצעה ישראלית?

אם חפצים הפלסטינים לרכוש מחדש את דעת הקהל הישראלית, או לפחות את דעת השמאל, יואילו להסביר מדוע פתחו במאורעות הדמים, מדוע גרמו נזק אסטרטגי כה חמור לישראל מול העולם הערבי, מדוע הסיתו את ערביי ישראל, ומה אמרו בכך על הכרתם בזכותה של ישראל להתקיים. בלי הסברים מניחים את הדעת, שום קואליציית שלום של ממש לא תוכל לקום מחדש. בלעדיהם, לא רק 2002 עלולה להידמות ל- 1988 אלא, למרבה הצער לכולנו, השנים הבאות.