כאדם אל אדם
עליכם להקיא מקרבכם את הטרוריסטים המתאבדים, בלי "אבל" ובלי "אולי". מאבקכם לשחרור לאומי לגיטימי, אבל חלקי גופות של אזרחים ישראלים לא ינצחו את הכיבוש
אינני יודעת אם יש לי זכות לפנות אליכם. בהיעדר סימטריה בינינו – בהיותי חלק מהכובשים והמדכאים שלכם, מגוזלי אדמותיכם ומבוני ההתנחלויות, מהמתעמרים בכם במחסומים ומהורסי בתיכם, משורפי שדותיכם ומעוקרי עציכם – בהיותי חלק מכל אלה, בתוקף היותי משלמת מסים, בעיניים מושפלות אני מדברת אליכם.
לא אתיימר לומר שקניתי זכות כזאת בשנים של מאבק, שהרי מעולם לא יצאנו, חבריי ואני, באישון לילה קר, אל גבעות הגדה המערבית לעצור בגופנו את הבולדוזרים, להקדים את הגזלנים בטרם יבנו עוד יישוב על אדמתכם, בטרם יזרעו די מוקשים שלעולם לא יאפשרו הסדר של שלום. נכון, פרסמתי כמה מאמרים, השתתפתי בהפגנות, חתמתי על עצומות, פעלתי למען זכויות האדם שלכם. לא הסתכנתי, לא נפלה שערה משערות ראשי. נשארנו, חבריי ואני, בחיקה החמים של החברותא הצפונית והמצפונית שלנו. שלא כאנשי גוש אמונים, לא אזרנו חוצפה ועזות-מצח, לא הפרנו חוק, כיבדנו את ההכרעות הכאילו-דמוקרטיות, ובמחדלינו נתנּו יד להובלת עמנו ועמכם אל עברי פי-פחת.
כן, יותר מפעם הלכתי לעצרות בכיכר העיר, להקשיב לנואמים, לקשקשני השמאל, חדלי אישים צדקניים, שתחת הסיסמה הנחרצת נגד סירוב לשרת בשטחים שלחו אלפי צעירים וצעירות לא לצבא ההגנה לישראל אלא לצבא הגנת הכיבוש והמתנחלים, להיות שותפים למעשים שדגל שחור מתנוסס מעליהם. לא, מצפוני איננו נקי. הבטחתי לילדיי שלום, הבטחתי להם לקיים הבטחות – ולא נקפתי אצבע. ואף על פי כן, לא כישראלית, לא כָּרוכב אל סוסו, אלא כאדם אל אדם אני מדברת אליכם.
מאבקכם לשחרור לאומי לגיטימי מאין כמותו, ומעוגן במשפט העמים. אבל אותו משפט בינלאומי, שמתיר לכם לנער מעליכם את הכיבוש, הוא גם זה אשר שם לו סייגים. כן, אני יודעת שישראל מפרה באופן קבוע כמעט את כל סעיפיו, ואני גם יודעת שכל דבר שתעשו, מלבד הצטרפות להסתדרות הציונית, יכונה כאן "טרור". אבל זה איננו צריך לבלבל אתכם. מלחמה לעצמאות היא מלחמה לעצמאות וטרור הוא טרור. וכל אדם הגון יודע היטב את ההבדל.
ועל כן, אתם חייבים להקיא מקרבכם את הטרוריסטים המתאבדים, שקוטלים אזרחים ברחובות הערים שבתוך הקו הירוק, בלי "אבל" ובלי "אולי". עכשיו, מיד, בקול גדול ובלי היסוס. מעשי הטבח הללו אינם מאבק לשחרור לאומי אלא שפל מדרגה, שאפילו אין להגדירו כשפל מדרגה אנושי. ולפני הכול עליכם לצאת כנגד שולחיהם. אותם מוגי-לב שממלאים את ראשי צעיריכם בהבלי בתולות בגן-עדן, אך הם עצמם מעדיפים כנראה ליהנות בינתיים מהבלי העולם הזה.
כן, אַרגנו הפגנות, חִתמו על עצומות, כִּתבו מאמרים, פַּרסמו מודעות, צאו למסעות הסברה בבתי-הספר. קומו כנגד אלה מביניכם אשר מכתימים את מאבקכם בטינופת שלעולם לא תוכלו למחות מדברי ימיכם. אני יודעת שידיכם כבולות אל מול הטנקים והמטוסים שמופעלים נגדכם, שהטרור הישראלי מכה בכם יום-יום. וככל שהייתי רוצה לעשות זאת, אינני מבקשת מכם לנהוג כמהטמה גנדי בשעתו. אבל התהום שבין גנדי ההודי לבין לובשי חגורות הנפץ מותירה בידיכם לא מעט דרכי פעולה.
חלקי גופות של אזרחים ישראלים תמימים לא ינצחו את הכיבוש. עוצמתכם, למרבה הכאב, טמונה בחולשתכם. האֵם שאיבדה את תינוקה במחסום, הילדה שמחפשת את מחברותיה בין חורבות ביתה, איש האדמה שסופק כפיים בלב שדותיו השרופים, עצי הזית העתיקים שגוויותיהם העקורות מוטלות על הקרקע. את הכובשים תנצחו רק באיוולתם וברשעותם, לעולם לא באיוולתכם וברשעותכם.
