ממשלת ישראל שוב החליטה לא להחליט

אתמול סיימתי את הטור בנימה אופטימית, לקראת היום. אבל צר לי לבשר שכבר אין בי תחושה כזאת. שוב התקיימה היום (א') ישיבת ממשלה, ושוב ממשלת ישראל החליטה שלא להחליט.
ושוב ישבו השרים, כל אחד בכיסא העור שלו, הנוח, התענגו על המטעמים בישיבה, על הקפה החם, אבל להחליט, לא החליטו. ואם לומר את האמת, אפילו לדבר בנושא הנכים, לא דיברו.
כשאני חושבת על זה, בשביל מה להם בכלל לדבר בענייני נכים? הרי ממשלת ישראל לא רוצה לשנות דבר, ובטח שלא לשלם. התחושה שלנו, הנכים, היא שאולי חברי הממשלה היו רוצים שניעלם, ניכחד, לא נהיה פה. זה היה יותר פשוט.
ובנימה אישית, אני חושבת שאולי עשיתי טעות כשביום הבחירות האחרון קמתי בבוקר והלכתי לקלפי. הרי איש ממי שהיו בישיבת הממשלה לא יכול לשנות עבורנו דבר.
אבל לא נוותר. היום כבר הפנינו את כוחנו למשרד ראש הממשלה. החלטנו שאם אי אפשר לפרוץ אל משרד ראש הממשלה, אז לפחות נקרא לו, שיירד וידבר אלינו. ככה עמדנו, שעות לא מעטות, וביקשנו שיבוא. אבל הוא לא בא. אנחנו בסך הכל נכים, אין לנו מפלגה ואנחנו לא יכולים להפיל את הממשלה. אם לא נתמוך בתקציב, איש לא ירגיש בזה. אנחנו רק אזרחים, ובאזרחים כבר מזמן לא מתחשבים.
אחרי ששרנו מול שער משרד ראש הממשלה והגשם החל לטפטף עלינו, חזרנו למשרד העבודה והרווחה, סגרנו את הדלתות, התכסינו בשמיכות וקיווינו שמחר יהיה יום אופטימי יותר.
מחר מחכה לנו יום חשוב. יש לנו ישיבה עם שר האוצר, ועוד ישיבות מתוכננות, ואולי אפילו את קלינטון נפגוש בתל אביב. אז אולי בטור של מחר תהיה תקווה רבה יותר, ואולי אהיה אשת בשורות לכם האזרחים, ולכם הנכים, הקוראים מן הבית. הלוא אני שם רק בשבילכם.