חוט שדרה שקוף

המדינה צוהלת, אמר שר הביטחון פואד בן אליעזר והגחיך את עצמו. אבל גם מי שאומר שהכל כאן קורס מגחיך את עצמו. ישראל אינה רק מובטלים, מפוטרים, נכים, חסרי בית, מושחתים, מוכים, זרוקים, מקופחים ועניים, כפי שאפשר להתרשם מהשיח הציבורי. 2.3 מיליון נשים וגברים יוצאים כל בוקר לעבודה, עובדים קשה, מביאים הביתה משכורת סבירה, משלמים מסים גבוהים, קצת חוסכים, קצת מבזבזים, מתקדמים מדי שנה ב-3% עד 4% ברמת החיים.
2.3 מיליון העובדים, שכירים ועצמאים, פועלים ומנהלים, לא מפגינים, לא חוסמים, לא שורפים, לא אומרים "מגיע לי", לא צועקים "איפה הממשלה". בזיעת אפם הם בונים את חייהם ואת חיי משפחותיהם, נדבך ועוד נדבך. בהזדמנות זו, הם גם בונים את המדינה. 2.3 מיליון נשים וגברים בונים מדינה שהיא אחת מ-25 המפותחות והמתקדמות בעולם.
הם אינם מבריחים הון לחו"ל ולא בורחים מהשקלים. מדי כמה שנים הם מהדקים חגורה, מדי כמה שנים משחררים אותה. נאבקים עם משיכת היתר בבנק, כי המשכורת אינה מספיקה, אף פעם אינה מספיקה. בעת מצוקה הם אינם מחכים באפס מעשה להופעת המלאך הגואל בדמות שליח ממשלתי. הם יוזמים פתרון, שינוי, מוצא. חורקים שן ומסתדרים.
המדינה חיה, קיימת, נושמת, מייצרת. בשנים 2000 ו-2001, אחת טובה מבחינה כלכלית ואחת גרועה, הסתכם הייצוא מישראל ב-90 מיליארד דולר. מי עשה את הייצוא הזה? 2.3 מיליון ישראלים, שכל אחד מהם ייצא יותר מ-40 אלף דולר בממוצע. אף אחד, באף מקום בעולם, לא קנה תוצרת ישראלית בגלל העיניים החומות של הישראלים. הכל נמכר בזכות האיכות וכושר התחרות.
סיפור הצלחה ראוי לציון? מה פתאום. בישראל של ראשית 2002 שום סיפור הצלחה אינו ראוי לציון ואינו ראוי לדיון. ההצלחות משבשות את זרם הדיווחים על ההתפוררות החברתית המוחלטת. דגם ההזדהות של החברה הישראלית היום הוא לא המצליחן. היא מתגמלת ומחבקת את הנטל, ולכן לא רצוי להיות בה נכס. המסכנות היתה לתג זיהוי לאומי: אני מסכן, לכן אני קיים. הקורבן הוא הדגל.
לא רחוק היום שבו, בתשובה לשאלה, "מה תרצה להיות כשתגדל?" – יענה הילד: "מקופח" או "נפגע". השיח הציבורי הישראלי הפך לשיח נפגעים ולשיח קורבנות: קורבנות הפיטורים, קורבנות האלימות, קורבנות העוני, קורבנות הטרור, קורבנות הסירוב, קורבנות אי הסירוב, קורבנות הריבית הגבוהה, קורבנות הריבית הנמוכה, קורבנות האפליה, קורבנות הפיתוח, רק קורבנות. אין כניסה למי שאינו רואה את עצמו כקורבן ונפגע של ה"ממשלה" או של ה"שיטה" או של ה"קפיטליזם" או של ה"אליטות", ובעיקר של "המצב".
אזרח ישראלי שאינו מוכן להגדיר את עצמו כמסכן נעלם מהעין הציבורית והתקשורתית. אם אתה מסתדר בלי לילל, אתה חשוד, לא משלנו. 2.3 מיליון ישראלים ההולכים יום יום לעבודה ואינם חשים כקורבנות מתחילים להתבייש במעשיהם. הם מתחילים להתבייש במסירותם לעבודה, בנכונותם לשינויים ובהצלחותיהם היומיומיות, גדולות כקטנות. ל-2.3 מיליון ישראלים שעבודתם חייהם אין פה ואין דובר. אבל הם חוט השדרה (השקוף) של המדינה. כשהם יקרסו, באמת הכל כאן יקרוס.