הרי אתן מקודשות לי

"אישה אחות" הוא סרט של נשים על נשים שחיות במציאות בה הכללים מוכתבים על ידי גברים ואין להן ברירה אלא לקבל אותה. "אישה אחות" התחיל כפרוייקט גמר של תמנע גולדשטיין והדר קליינמן, תלמידות בחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל-אביב, והפך למסמך תיעודי נדיר על חברה סגורה ושונה כל כך של קהילת הכושים העבריים בדימונה; חברה שמתקיימת בתוכנו ושאותה ואת חוקיה אנחנו כמעט ולא מכירים.

גבר אחד, שתי נשים

הכושים העבריים הגיעו לישראל לפני למעלה משלושים שנים. הם התיישבו בערד, במצפה רמון ובעיקר בדימונה. עד היום הם לא קיבלו אישור לאזרחות ונחשבים תושבים ארעיים. על-פי חוקי הכושים העבריים, שאימצו את מצוות התנ"ך ואת אלוהי ישראל, מותר לגבר לשאת עד שבע נשים. הסרט מלווה את ציפורה בת ישראל, אישה מאמינה ואוהבת, מסורה לעטור חזריאל, בעלה זה 21 שנים ואם לתשעה ילדים. חזריאל עומד לשאת אישה שנייה, הצעירה מציפורה בארבע-עשרה שנים והשתיים עתידות לחלוק בית משותף וגבר משותף. "אישה אחות" מלווה בזהירות, מנקודה שמנסה להיות כמה שפחות שיפוטית, את המשולש המשפחתי ואת הקהילה. לקראת ההקרנה הטלוויזיונית הראשונה של הסרט מספרת הדר קליינמן ל-ynet על שנת התחקיר וההתקרבות שקדמה לצילומי הסרט.
"על הכושים העבריים שמענו לראשונה לפני שלוש שנים. במרכז התל-אביבי של הקהילה סיפרו לנו על חג מיוחד של הקהילה בדימונה. החלטנו לנסוע לכפר, שכונת פחונים מבודדת בסוף דימונה, שהיתה בעבר שכונת עולים", מספרת קליינמן.
"בהתחלה קיבלו אותנו בהסתייגות גדולה, אמרו לנו שאין סיכוי שייתנו לנו לצלם ושנצטרך לקבל אישור משר ההסברה. צריך להבין שמדובר בחברה שבנויה בסדר מופתי ושההירארכיה הפנימית בה מאוד ברורה. בראשה עומד בן-עמי המלך המשיח, תחתיו ישנם הנסיכים שהם מעין מועצה רוחנית, אחריהם בשורה אחת השרים, שהם בעלי תפקידים מנהליים בעיקר והכוהנים שהם יותר יועצים רוחניים. תחת הכוהנים נמצאים העטורים והעטורות, המקבילה של העבריים לעובדים סוציאליים. התחקיר הראשוני, אותו אני מגדירה כשלב בניית אמון בינינו לביניהם, נמשך כשנה, במהלכה ביקרנו בדימונה פעמיים או שלוש בשבוע. החששות מצדם היו גדולים בעיקר מכיוון שבעבר הכתבות שנכתבו עליהם היו שליליות וגרמו להם נזק תדמיתי. אלה היו כתבות שנגעו באלימות או קיטלגו אותם ככת אקזוטית. שמעתי עליהם דברים איומים שהוכיחו לי שכשיש משהו זר ואחר שאנחנו לא מכירים, נורא קל להמציא עליו כל מיני סיפורים שנובעים מפחדים".

לתת לאירועים לדבר

תוך זמן קצר נחשפו גולדשטיין וקליינמן לעניין הפוליגמיה. "התחלנו לשאול נשים על הנושא, ואחרי שהבנו שהפוליגמיה היא מרכז הסיפור שלנו, ביקשנו רשות מהמועצה שלהם לעשות סרט שילווה חתונה שנייה במשפחה", מספרת קליינמן.
ההחלטה יצרה קונפליקט אצל שתי היוצרות. "מצד אחד מדובר באנשים מקסימים וחמים שרוצים להשתלב בחברה, ומצד שני יש את עניין הפוליגמיה שהוא כמעט בלתי נתפס ושכנשים קשה לנו לקבל. בשלבים מוקדמים מאוד קיבלנו החלטה לנתק את עצמנו רגשית מהסיפור. בסרט דוקומנטרי חשוב לא לנקוט עמדה, לא להתנשא. החלטנו להביא את הדברים דרך העיניים שלהם ופשוט לתת לדברים לדבר בעד עצמם. בהתחלה הייתי נחושה בהתנגדותי לפוליגמיה, אבל עכשיו אני חושבת שזה פטרוני מצדי לומר להם שזה לא בסדר, כי הם מאמינים בזה מבחינה דתית".

מכשולים טכניים ורגשיים

כשההפקה נכנסה לשלב הצילומים התחילו לצוץ קשיים לא צפויים. התקשורת הבעייתית עם העבריים הפכה את תיאום ימי הצילום למבצע לא פשוט. ברוב הקרוונים בכפר אין טלפונים, כך שהתקשורת החיצונית עוברת דרך ראשי הקהילה. "קרו מקרים שהצוות הגיע וציפורה לא היתה בכלל. אבל בסופו של דבר רכשנו את אמונם והסרט זרם", נזכרת קליינמן.
גולדשטיין וקליינמן כיבדו את בקשתה של ציפורה שלא לצלמה בטקס חתונה. במהלך החתונה, שמטבע הדברים מתמקדת באראלה, האישה השנייה, ובחזריאל, אנחנו זוכים רק להצצה קצרה, מינורית ועדינה, בפניה של ציפורה. "היה לה מאוד קשה להיחשף כאישה דתית, כחלק מהקהילה וכאשתו של חזריאל שהוא במעמד עטור. צריך להבין שגם בתוך הקהילה של העבריים עניין הפוליגמיה שנוי במחלוקת, אבל באיזשהו מקום הקהילה מגבה את עצמה ואת חולשותיה על ידי פתיחות וחופש ביטוי. השם המקורי של הסרט היה 'מקודשת', שזה שם התהליך אותו עוברת המשפחה אחרי שהגבר מחליט לקחת אישה שנייה. הוא מבקש את ידה מהוריה ואז הוא פונה לכהן שמתחיל את תהליך הקידושין, שכולל מעין מפגשים פסיכולוגיים עם הכהן בנוכחות האישה הראשונה, הגבר והאישה השנייה".

אין אמירה, יש מסקנות

העבודה על הסרט הסתיימה לפני פחות מחצי שנה. החשש הגדול של שתי היוצרות היה מפני התגובות של הקהילה לסרט, אבל לדברי קליינמן הוא התקבל בהרבה אהבה. לאחר אישור הקהילה הגישו השתיים את הסרט למועמדות לפרס וולגין ולא זכו. "ציפורה ראתה את הסרט בתחרות על פרס וולגין ובהקרנה מיוחדת בתל-אביב. היא אהבה אותו מאוד והתגובות שהיא קיבלה מנשים שראו אותו חיזקו אותה עוד יותר. אחרי ההקרנה היא אמרה לנו שהיא היתה צריכה לתת בנו יותר אמון ממה שנתנה". קליינמן מספרת כי בניגוד להצהרתו של חזריאל בסרט על כך שיש בכוונתו להינשא גם בשלישית, הוא אמר אחרי ההקרנה שהסרט גרם לו לראות דברים אליהם לא היה מודע, ושבעקבותיו שינה את דעתו.
כשאני שואלת אותה מה המסקנות שלה מהסרט היא אומרת: "רציתי לעשות סרט שמדבר בניואנסים ופותח נושאים למחשבה, סרט נטול אמירה נחרצת ובוטה. אני חושבת שאולי אם החברה הישראלית תהיה יותר מעורבת בחיי הקהילה של הכושים ותאפשר לה להיחשף לחיים החברתיים שלנו, אולי תתעורר מודעות לנושא הפוליגמיה בתוך הקהילה עצמה. אולי אם הם יקבלו אזרחות ישראלית ויאלצו לקבל על עצמם את חוקי המדינה שאוסרים על פוליגמיה, דברים ישתנו".

"אישה אחות". יום רביעי, 18.10, 22:30. ערוץ 2