שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עשרת הגדולים של הדרה לוין-ארדי
    לרגל צאת אלבומה השלישי "King O" בוחרת הדרה לוין-ארדי את העשירייה שלה

    ממש קשה לבחור עשרה, אבל זה כנראה מה שעושה לי את זה היום:

    1. ואן מוריסון - "(A Night in San Francisco (Live"

    ואן מוריסון ובוב דילן הם האבות הרוחניים הלבנים שלי. יש באלבום הזה את כל הקוּל של הלייב עם אורחים מדהימים וג'אם סשנים אינסופיים. מוריסון הוא אירי לבן עם נשמה שחורה, גרוב מוטרף, והוא גם איש מילים ששם את הקרביים על השולחן. איש עם אהבה עזה שלא פוחד לחשוף את עצמו.

    2. בוב דילן – "Another Side Of Bob Dylan"

    התלבטתי בין האלבומים "צד נוסף של בוב דילן" מ- 64', או אלבום כפול של אסופת שירים בשם Greatest Hits. בכל מקרה, יש לו קול שקורע לך את הצורה ותוך כדי כך גם מצחיק אותך נורא. בעיקר בשירי האהבה שלו.

    3. דייויד בואי - "Hunky Dory"

    אלבום עם שירים שכמו נלקחו מתוך העולם החי של דיויד בואי, מהם אפשר ממש להריח את חיי הסבנטיז שלו, את התאהבותו בבוב דילן, את שמחת המוזיקה המאוד ראשונית. אלבום שאיתו אתה פורש ידיים בחדר (או על האי הבודד) ורוקד לך, ומרגיש שאתה נמצא שם עם כל החברים הטובים של בואי. מין יופי צרוף כזה.

    4. הניו-ראדיקלס - "Maybe You've Been Brainwashed Too"

    אלבום עם שירים יפהפיים אחד אחד. אומנם הם די נשמעים לעתים דומים, אבל הם כל כך יפים, שלא בא לך להפסיק לשמוע. המילים מטפטפות שם כמו גשם טוב, ומלאים בבריאות בסיסית. ותוך כדי שאתה שומע פסוקים כמו You only get what you give, אתה רוקד. זה מרומם אותך, מה שמוזיקה בכל מקרה חייבת לעשות. בעיקר באי בודד.

    5. Philadelphonic" - G. Love and The Special Sauce"

    הוא האמן הכי אהוב עליי כבר כמה שנים. קודם כל הוא חתיך לא נורמלי, שחקן כדורסל, עם גרוב בן-זונה של שחורים מרחובות פילדלפיה, והוא ראפר ענק עם מבטא ייחודי ומטורף. יותר שחור משחור, אבל לא מחקה אף אחד אלא את עצמו. דווקא האלבום הזה הוא הכי רך, אבל יש בו הרבה יופי מלודי והרמוניה מרטיטה. השיר הסוגר, לואו-פיי של גיטרה, הוא המנון אהבה קורע לב. הייתי מעלה אותו לראש הרשימה, אבל נתתי כבוד לזקני השבט.

    6. ג'ף באקלי - "Grace"

    קול של מלאך, נשמה ענקית, כל שיר פצצה. כל צרחה - תפילה. הביצוע שלו ל"הללויה" חותך בנשמה. אולי הכי מדהים ששמעתי. מוזיקאי אמיתי. חתיך בינלאומי, שלא הצליח להתנהל עם היופי האדיר שלו בחיים האנושיים, הקטנים שלנו. מת צעיר מדי. אם לא, הייתי מתחילה איתו, או לוקחת אותו לאי בודד.

    7. מרווין גיי - "The very best of ”

    אין מה לומר, זה האב הרוחני השחור שלי. הקול שלו, והנשמה שיוצאת מתוכו. קשה לנשום מרוב יופי כששומעים אותו. וכמו שכתבתי באחד משיריי, גם אותו רצחה אהבתו. כך שהוא חתום, לצידה של קרול קינג, במוזיקה שלי.

    8. ניל יאנג – "After the Gold Rush"

    ככה כותבים שירים, מבחינתי. מבחינה ווקאלית הוא הצד השני של בוב דילן. יש לו את הווירדיות הנחוצה, בעיקר כשקולו נוסק למעלה. מתוק מדבש.

    9. דייויד גריי – "Flesh"

    הגיטרה, המבטא האירי שלו והצווחות המאוהבות, מחוספס ומופק בצניעות ועם נפש ענקית. יש לו שם צרחה אחת שרק בשבילה שווה כל האלבום: "It’s like this. Just one more kiss". מה שהוא עושה שם, זה בדיוק מה שאני מרגישה על החיים.

    10. אלישיה קיז – “Songs In A Minor"

    הבחירה באה אחרי התלבטות. אני רוצה אחת מהשחורות הכישרוניות האלה: אלישיה קיז או מייסי גריי. למייסי גריי יש קול יותר מדהים וגרוב יותר מדליק. אבל אלישיה קיז, הכשרונית הזאת, יש לה פסנתר, יש לה מילים יותר פשוטות וארציות ממייסי גריי, והיא יותר ממוקדת באהבה כמו שאני מכירה אותה: רוצה אותי, לא רוצה אותי, מקנא בחברה שלך וכאלה. אלישיה קיז עושה את זה צעיר, מקסים, חכם, לא משעמם ולא נמאס. אני שומעת את כל האלבום מההתחלה עד הסוף בלי לדלג על טראקים, וזה נדיר, נדיר! אז החלטתי, אני לוקחת את אלישיה קיז.

    האזינו ל"Illusion" מתוך אלבומה החדש של הדרה לוין-ארדי, מימין תחת "האזינו". קראו עליה ב"אוטוסטרדה של רגשות", מימין תחת "כתבות נוספות".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עשרת הגדולים של הדרה לוין-ארדי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ואן מוריסון. קרביים על השולחן
    בוב דילן. מצחיק
    ניל יאנג. מתוק מדבש
    דייויד גריי. צנוע ומחוספס
    אלישיה קיז. ממוקד
    7 לילות
    מומלצים