לנוכח האירועים האחרונים אנו ממעטים לדבר על מלחמת יום הכיפורים ועל היהירות והאטימות שהביאו לה.
ב-1972, כשאמרו לגולדה מאיר, אז ראש ממשלה, כי מוטב לסגת למיתלה ולאפשר למצרים לפתוח את תעלת סואץ ולשקם את הערים שנהרסו במלחמת ששת הימים ובתקופת ההתשה, וכי אם לא נעשה כך תהיה מלחמה, השיבה הגברת בעוז ובביטחון "אם סאדאת רוצה מלחמה אז בבקשה, ניתן לו מלחמה, ושוב נכה אותם כמו במלחמות הקודמות" (חזרתי, שמעתי וראיתי נאום פטריוטי מתלהם זה בסרט שהפיק אהוד שך על מלחמת יום הכיפורים, וחבל שאין מקרינים אותו בטלוויזיה).
בראשית 1973 שוב העלה בפני גולדה אלוף אהרון יריב ז"ל את ההצעה לנסיגה כדי למנוע מלחמה, השיבה לו גברת הממלכות "אי אפשר, העם לא יבין זאת". (דברים אלה שמעתי מיריב, וכמוני שמעו זאת אנשים נוספים).
העם לא יבין זאת! 1973 היתה שנת בחירות. היום אריק שרון, לימור לבנת, בני אילון וחבריהם רוצים שנמות על "קודשי ישראל", על קברים ועל חורבות. בכמה קברים של חיילים חיים נקנה הקבר המתקרא קבר יוסף?
ריח בחירות באוויר. וכך גיבורינו ה"פטריוטים" הופכים את המאבק הפוליטי ביננו לבין הפלסטינים למלחמת דת. הם לא רוצים לשמוע ואנחנו לא רוצים לדעת שלאלוהים של המוסלמים יש יותר חיילים מאשר לאלוהים של היהודים, לרובם יש גם מוטיבציה גדולה יותר מאשר לרוב היהודים. סיסמת הימין תמיד תמיד חוזרת: "למות ולכבוש את ההר", למות ולכבוש.
לא להתפשר, לא להתפייס, לא למשא ומתן וויתורים הדדיים. ואני אומרת וחוזרת ואומרת: לא למות ולא לכבוש, כבר כבשנו ואנו כובשים כבר הרבה שנים. הכובש והנכבש, האסיר והסוהר, קשורים זה לזה באזיקים. גם הסוהר אינו בן חורין. הכיבוש השחית אותנו והכה בנו. ימי חשבון נפש, ימי פיוס וסליחה וגם ימי זיכרון עכשיו. ובבקשה, לא זיכרון סלקטיבי. גיוס חובה הוא להגנה על הקיום, על החיים והרכוש, לא לכיבוש ולא למלחמת דת. לשלוח חיילים ליהרג על קברים ואבנים ולמען מתנחלים בארץ לא להם, אינו תפקידו של צבא הגנה.
אמנם שנת בחירות, ובכל זאת, לימור לבנת, אריק שרון, ליברמן, בני אילון וחבריהם - אל תשלחו את בנינו למות לצורך החזקתכם בנכסים לא לנו, בנכסים כבושים.
הצדק בכל זאת אינו תמיד עם החזק. רוחב לב ותבונה, פתיחות ופיוס מצד השליט אינם פוגעים בכבוד הפטריוטי שלנו, להיפך. יש בהם יותר כבוד מפגיעה באזרחים בטנקים ובכלי משחית משמיים, עם כל הכבוד לחיל האוויר.
שולמית אלוני, ראש מרצ לשעבר
