חמי רודנר: "איפה כל השמאל המחורבן?"

חמי רודנר יושב על הספה שבגלריית "בית העם" בדרום תל-אביב ומתראיין לטלוויזיה. לפני דקות מספר סיים לשיר את "אחד אלוהים", מול קהל של כמה מאות צעירים שבאו להזדהות עם סרבני הגיוס לצבא. "איפה ה-400,000 של השמאל הישראלי?" הוא צועק למיקרופון לפני שהוא מתחיל לפרוט על הגיטרה. "אני, אני סתם מפאי"ניק, אבל איפה כל השמאל המחורבן?", הוא שואל ומתחיל לשיר על המצב שנהיה פאטלי, ועל העם שמתגייס והופך למשפחה אחת.
הערב הזה, שהסתיים ברודנר הזועם, גם התחיל בקול צעקה. זה לא דימוי. התוכנית האומנותית החלה עם מיצג ביזארי של עדינה בר-און, שבמשך דקות ארוכות השתמשה בקולה כבאזעקה, מגוונת בין צווחות חסרות פשר לנהמות ג'יבריש, שגרמו לקהל שנדחס לגלריה הקטנה להסתכל עליה במבט משתומם.

גיבור צבא ההגנה

אחד אחרי השני עלו נציגים של תנועות הסירוב הישראליות, החל מ"יש גבול", שחוגגת 20 שנה בימים אלו, וכלה ב"פורום התמיכה בסרבני מצפון", שהוקם בחודש שעבר, ואמרו את דברם. בין לבין הופיעו אמנים ידועים יותר ופחות, כל אחד מחפש ברפרטואר שלו שיר שיכול להתפרש כרלוונטי לנושא. לשרון בן-עזר ("פוליאנה פרנק") זה לא היה קשה. כבר ב-1989היא שרה את "גיבור צבא ההגנה", שניפץ את אתוס החייל העברי. 13 שנה אחרי, היא חוזרת אליו, כשגיא אסיף לצידה. אלו שלא כתבו שירי מחאה, נאלצו להיאחז בקטלוג העבר. אמיר מוסקוביץ' מבצע שיר מ"מלכת האמבטיה" של חנוך לוין, ושלומי שבן מקנח את חלקו בערב בגרסת כיסוי לאידית פיאף.
המארגנים הופתעו מההיענות הרבה בקרב האמנים להופיע באירוע. "קיבלנו עוד המון בקשות להופיע פה אחרי שכבר סיימנו את ההכנות והדפסנו את המודעות. פשוט לא יכולנו להגיד לאף אחד לא", הם מסבירים את הסיבה שמפגן התמיכה ארך יותר משלוש שעות. במהלך שלושת השעות הללו נשמעו אין ספור נאומי סרבנות, כתובים כולם בלהט, חרון ובשם הצדק. "אנחנו גיבורים!", מכריז תיכוניסט בן 18 לקול תשואות חבריו, ומספר על ההצקות החוזרות ונישנות מהן הוא סובל בקיבוץ בו הוא מתגורר, בגין סרבנותו העתידית.

אל תקרא לי מחבל

שלושה ראפרים ערבים מלוד מתלוננים שהם "פושעים חפים מפשע", בשיר שמפנה אצבע מאשימה לחברה הישראלית היהודית. "אל תקרא לי מחבל" הם דורשים בערבית בקצב הראפ, קובלים על כך שהמדינה לא רואה בהם מספיק ישראליים. ואילו שחר אבן-צור מ"מוניקה סקס" מביא את "אבל אני ישראלי", ומבצע יחד עם יהלי סובול שני שירים מהדיסק עליו הם עובדים בימים אלה.
הנאומים מתארכים, וחלק ניכר מהקהל כבר עוזב. רם אוריון מתדלק את עצמו בעוד בירה, ומתכונן לעלות לבמה המאולתרת שמוצבת בקדמת הגלריה. לקראת סוף הערב הוא עומד עליה כמה דקות בודדות, שר את "עם האקדח ביד" של להקתו "הפה והטלפיים", ומזדרז לארוז את כליו. בחוץ אנשים חותמים על עצומות בשלל דוכנים, ומעלעלים בחוברות מידע. "שינוי חברתי לא קורה בבת אחת, הוא מתחיל בקטן ומתרחש לאט לאט", נאמר באחד הנאומים שנשמעו כאן קודם. ואם כמות האנשים שהגיעו לערב הזה היא קנה מידה להצלחתו – בפורום התמיכה לסרבני המצפון יכולים לסמן את ה"וי" הראשון.