מצאו את מותם

הערוץ הראשון, במהדורת החדשות במוצאי יום כיפור, מצא לנכון לציין בהבלטה ולהתעסק בהרחבה במותם של שני ערבים ישראלים במהומות בנצרת בערב יום כיפור. לא ברור אם מאש שנורתה על-ידי המשטרה או על-ידי תושבים יהודים. יעל שטרנהל, המגישה המצוינת, לא הבינה איך קרה שבסופן של מהומות שהתחילו בוודאות ביוזמת תושבים יהודים מנצרת עילית, נהרגו דווקא שני ערבים. לא ברור מה ההפתעה הגדולה של התקשורת מכך שדמם של ערבים מותר. הרי היא עצמה שותפה בכירה לקביעת ההיררכיה החד משמעית של חיים ששווים יותר וכאלה ששווים הרבה פחות.
האם, למשל, אפשר ללמוד מהטלוויזיה קצת על הפרופורציות? האם היא מזכירה לציבור שבמהלך השבועיים האחרונים נהרגו אמנם ארבעה יהודים, אבל גם שלושה עשר ערבים ישראלים ולפחות שבעים פלסטינים?
התקשורת גם קבעה את המונחים שמסבירים איך הם מתו: היהודים תמיד "נרצחו" "על רקע לאומני" על-ידי מחבלים שמיד מחפשים אחריהם, ואילו הערבים איכשהו "נורו" מאש נעלמה (ואש חיילי צה"ל היא לחלוטין נעלמה, משום שיש להם רשיון להרוג) או "נהרגו" באירועים שבאמת חבל שהשתתפו בהם. למתים הערבים אין שמות, אין קרובים שיבכו בשבילם בטלוויזיה שלנו. במקרה הטוב מציינים באיזה צומת זה קרה.
מי הזכיר שבין שבעים ההרוגים הפלסטינים יש עשרה(!) ילדים, כולל תינוקת בת שנה וחצי? שרה קראו לה, מהכפר קוסכא, בת שנה וחצי (היא ודאי יידתה אבנים לעבר כוחותינו). אבל אפילו היא היתה ראויה בקושי לציון חד פעמי במהדורה ברשת ב', בעוד שכל חייל או שוטר יהודי שנפצע קל מאבן פותח מהדורת חדשות, כולל דיווח נרחב ואמפתי על בית החולים אליו פונה, כיצד טופל, מה מצבו ומה שלום משפחתו.
כלי התקשורת בארץ מקבלים ומשדרים דרך קבע את תגובות דובר צה"ל ודובר המשטרה לכל האירועים הכואבים האלה. הם משתתפים בתיאור פעולות כוחות הביטחון כ"שומרים על הסדר" ו"נערכים לכל מה שנדרש", בלי לבדוק ולברר מה באמת נדרש. הם גם משתמשים במונחים כמו "כדורי גומי", שאינם צעצוע ילדותי נחמד, אלא כמו שקוראת להם התקשורת הזרה – כדורי מתכת מצופים גומי, שיכולים יפה יפה להרוג.
בבחירת המילים, בבחירת הארשת הטרגית או הקלילה שבה נאמרות המילים האלה ובכלל בדיווח ובאי הדיווח, התקשורת מעבירה מסר חד משמעי: חייו של מי חשובים, ועל חיי מי אפשר לוותר אם חלילה נקלעים לעימות. לכן אין להתפלא שכאשר שוטרים מגיעים לעימות בין חיים יקרים לבין חיים זולים – הם ישמרו על אלה בעלי הערך, ולא חשוב מי התחיל. זה מה שהם חושבים שמצפים מהם.
אין כאן ניסיון להיתמם ולצפות לדיווח חדשותי כאילו שאנחנו מהאו"ם. אנחנו ממש לא. אנחנו מהצד שלנו, ומהצד הזה, דרך הפריזמה שלנו, אנחנו רואים את הדברים. אבל אנחנו חייבים גם לראות אותם. לראות נכוחה. התקשורת חייבת להראות לנו. הכל, גם כשזה נראה לא טוב. התקשורת לא צריכה להיות הבייביסיטר שלנו. אנשים שאנחנו הרגנו – גם אם מסיבות טובות – הם ענייננו לא פחות מאנשים שלנו שמתו או נפצעו. התקשורת שלנו חייבת להיות יותר ישרה אתנו - ועם עצמה. אחרת לעולם לא נתבגר ולא נלמד להתמודד עם המציאות שלנו.


מרב מיכאלי, אשת טלוויזיה