הפקר דם ונפש

לא ייאמן: ישב אתמול ברדיו איש בטחון ותיק, בעל עבר מבצעי מרשים, והציע "להיכנס ברמאללה" ולפלות מתוכה את מחוללי הטרור "באופן אישי", כדי שלא לפגוע באוכלוסייה אזרחית חפה מפשע. באמת? ומי יחכה לחיילי צה"ל ולאנשי השב"כ במעונותיהם של "מחוללי הטרור" באופן אישי? תזמורת חמת חלילים סקוטית? להקת הבלט של קישנייב- עילית? האזינו השמיים ואדברה ארץ.

הבעיה האמיתית של מדינת ישראל בימים אדומים של פרעות ודמים אלה היא , שאין – עוד לא נולד כנראה – המנהיג שיתייצב מול פני האומה ויאמר דברים כדורבנות, דברי אמת. כולם מסתובבים סביב המלים והאמירות המכלילות ונזהרים מפני האמת – כי חרב חברי המרכז מתהפכת מעל לראשיהם, והם עלולים לבוא אתם חשבון ביום פקודה.

המנהיגים הקטנים בזים לחברי המרכז הקטנטנים ואף קוראים להם "אינדיאנים", אך עם זאת יודעים המנהיגים היטב את חשבונותיהם של קבלני הקולות, שאולי לא יודעים לקרוא אלף בית, אבל יודעים לכתוב ולחבר אחד ועוד אחד ועוד אחד. ביום שיקום מנהיג שיצפצף על חברי המרכז ויאמר בסגנון דוד בן גוריון: "אינני יודע מה רוצה העם; אני יודע מה רצוי לעם" – באותו יום תבליח כנראה קרן האור הראשונה מתוך האפלה. מתוך הגלריה הנוכחית של המנהיגות הלאומית - אריק שרון, על פי גילו ונסיונו, הוא, אולי, אחרון המנהיגים (עם שמעון פרס) שיכול לעמוד היום, הערב, מחר, מול פני האומה, להחליט ולהודיע על היעד הסופי: שלום או מלחמה, "נרדוף את האוייב", או "פשרות כואבות".

אבל ראשות הממשלה המאוחדת מוצאת חן בעיני שרון, והוא מבקש לעצמו כהונה שנייה. כיוון שכך, אין בדעתו להפקיד את הבית ברחוב בלפור 3 בידי גסטון מלכה ועוזי כהן, שאפשר רק לנחש את דעתו עליהם. ובאין החלטה, ייפרע עם.

כבר היו מלחמות התשה לעם ישראל. כבר היו לישראל הרוגים רבים יותר ביום אחד מאשר בימים אלה. היו ימים קשים, ימים של "האחרון בלוד יכבה את האור", ימים של 400 אחוזי אינפלציה, אבל קצרי הזיכרון (ועיתונאים ופוליטיקאים בונים את הקריירה שלהם על קצרי הזיכרון) יאמרו שעוד לא היו כימים האלה: ימים אדומים של פרעות ודמים, לילות שחורים של ייאוש.

אך המצב הבטחוני, ועמו המצב הכלכלי, ימשיכו ויידרדרו מהסיבה הפשוטה עד כדי כאב: בעיני הפלסטינים זאת מלחמת העצמאות שלהם, השחרור מעול שלטון זר, ובמלחמה כזאת כל האמצעים כשרים, כולל מתאבדים. בשכם ובג'נין הייאוש מאוד לא נוח. לכן בהתלהבות של "להיות או לחדול" יש לערפאת מחסנים של מתאבדים. ראינו כבר חמישה מתאבדים ליום פעילות אחד? יכולים להיות גם 20 ביממה. מנקודת המבט של הפלסטינים, אין להם מה להפסיד, והמתאבדים יכולים לפחות לזכות בכמה רגעים של תהילה כ"שהידים".

הטרור כמעט תמיד יוצא וידו על העליונה. אפשר לשאול בעניין הזה מנסיונו של יצחק שמיר, החי עמנו כיום; את ותיקי האצ"ל, את אנשי ההגנה והפלמ"ח: הטרור הוא היוזם, המתכנן, הבוחר והקובע את אתר הפעולה, את היום, את השעה, את שיטת הפעולה – ובזמן האחרון חוסך התכנון לטרוריסט את הצורך בבחירת דרכי נסיגה. הטרוריסט ימות? אז מה. אלפי מטרות יש לטרור. הוא רק צריך לבחור.

מהצד הישראלי יש היום רבים שבוחרים בהפרדה. אנחנו כאן והם שם. לאנשים שרוצים בכך אין מושג על מה הם מדברים: במצב הפוליטי הנוכחי, מי ייתן להם להפריד? הרי פירוש ההצעה שלהם שעשרות-אלפי ישראלים יישארו ויחיו "שם", מאחורי הגדרות. עבור המתנחלים משמעות ההפרדה היא פירוק יישוביהם. מי ייתן לממשלה לפרק? מי יעז לפרק?

נשארות איפוא שתי אפשרויות עיקריות: האחת – להקשיב לתביעות הזעם של אנשי הימין, בעיקר המתנחלים, שאומרים "כך אי אפשר להמשיך" ולצאת למלחמה כוללת, שתפיל אולי חללים רבים, אבל תקנה לישראל רווח-זמן, עוד כמה שנים לתקוע יתד ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, וכך עד המלחמה הבאה והמלחמה שתבוא אחריה והמלחמה שאחריה. האפשרות השנייה – להיענות ל"מתווה קלינטון ברק" ולקפל את הדגלים ואת היישובים ו"לחזור הביתה", כדברי השמאלנים, שאינם יכולים להבטיח, כמובן, שאחרי מבצע ההתקפלות כזה "תשקוט הארץ 40 שנה".

אז מה? במצב הנוכחי אין לצה"ל פתרון של זבנג וגמרנו, ואנחנו, כנראה – כמה נורא – נמשיך לדשדש בביצת הדם, עד שיקום המנהיג, אשר באחת חרב יתיר את "הקשר הישראלי-פלסטיני" למלחמה, שאין רואים את סופה, או לנסיון רב סיכון לשלום.