העלאה מיותרת

בנק ישראל העלה אתמול את הריבית ב- 0.6% - מ 3.8% ל 4.4%. זו העלאה חדה, חריגה ואף מזיקה.
רק לפני חודשיים הפחית בנק ישראל את הריבית ב- 2%. חודשיים הם פרק זמן קצר מכדי לבחון את השלכותיה של ההפחתה. למשק הישראלי בכללותו לא ניתנה הזדמנות ראויה לעכל את ההפחתה ולהתאים את עצמו אליה, אולם נגיד בנק ישראל לא חיכה עד שתימצא נקודה חדשה של איזון ושיווי משקל, ולא העניק לשוק מטבע החוץ מאה ימי חסד. הוא פעל בפזיזות משונה, העמיק את חוסר הוודאות, ופגם באמינותו של הבנק המרכזי – אמינות שהיא נכס צאן ברזל במציאות הסהרורית הישראלית.
הרי ברור לכל שהמיתון לא הסתיים בדיוק אתמול, שהאבטלה לא פסקה אתמול לגדול, ושהסכנה לחידוש ממשי של תהליך אינפלציוני קרובה לאפס. נגיד בנק ישראל עצמו יודע גם יודע שהתחזיות והציפיות לאינפלציה – שאותן הוא מצטט בהודעתו – הן ברובן פרי של הימורים ספקולטיביים על "מה יעשה הנגיד" ולא הערכה מקצועית של מצב הביקושים במשק.
קשה להימנע מהרושם שאחד הגורמים שהשפיעו על ההחלטה לייקר את הריבית היה הביקור בארץ של משלחת קרן המטבע הבינלאומית. בטיוטת הדין וחשבון של המשלחת על ישראל (טיוטה שפרסומה התעכב עד לאחר החלטת בנק ישראל מאתמול אחרי הצהריים) נמתחה ביקורת לא קלה על הפחתת הריבית ב- 2%. כלכלני הקרן פסקו שההפחתה גרמה ל"מבוכה" בשווקים. במקביל הם בירכו על העלאת הריבית כ"איתות למחויבות של בנק ישראל ליציבות".
מימים ימימה מאוהבת קרן המטבע הבינלאומית בריביות גבוהות. המלצותיה בנושא הזה כבר גרמו ללא מעט משברים כלכליים וחברתיים במדינות מתפתחות (באחרונה בארגנטינה). לא צריך לאמצן כ"כזה ראה וקדש".
בהודעתו כבדת הניסוח מציין עוד בנק ישראל כאחד השיקולים להעלאת הריבית את הצורך לשמור על "יציבות פיננסית". האם נשקפת סכנה כלשהי ליציבות הפיננסית? מנתונים שפרסם אתמול בנק ישראל , ללא קשר להחלטת הריבית, עולה כי בחודש ינואר דווקא שררה יציבות רבה בשוק מטבע החוץ. המגזר העסקי מכר דולרים, המשקיעים הזרים מכרו דולרים, ורק קרנות הנאמנות של הבנקים הישראלים יצרו את ההיסטריה. מנהלי הקרנות פיתו משקיעים קטנים להשקיע כספים בהבטחות שווא לתשואות גבוהות ואחר כך קנו בכספים אלה איגרות חוב דולריות, זרות ומקומיות, במחירים מופקעים. ד"ר קליין עצמו, בראיון ל"ידיעות אחרונות", יצא בביקורת חריפה על הבנקים בשל התנהגותם הבלתי אחראית, והזהיר את הציבור שלא לשים את כספו על קרן הצבי של הקרנות החדשות. בכך מילא למופת את תפקיד המרתיע בשער. לא היה כל צורך להוסיף על כך העלאת ריבית מזיקה.
תמוה עד כמה מהר נכנע בנק ישראל – או לפחות נכנע לכאורה – למקהלה המדברת של ה"אנליסטים", שמתוך אינטרס עסקי טהור תבעו מהנגיד להעלות ריבית – ובשיעור ניכר. נראה שבנק ישראל פשוט אינו אוהב ריבית נמוכה ודולר גבוה.
באוקטובר 1998, בעקבות הפיחות מצטבר של קרוב ל 20% בשקל, העלה בנק ישראל את הריבית ב 3%. העלאת הריבית דאז אומנם בלמה את פיחות השקל והפכה אותו לייסוף, אך היא גם האריכה את המיתון בחודשים רבים, ללא כל צורך ועם מחירים חברתיים וכלכליים קשים מאוד. להעלאת הריבית החדה אתמול עלולה להיות תוצאה דומה: דיכוי נוסף של הפעילות הכלכלית והארכה נוספת של השפל בו מצוי המשק כבר שנה וחצי.
נכון שתקציב הממשלה ל 2002 גולש לגירעון גבוה מהמתוכנן, ונכון שהחוב הממשלתי הגדל מעיק על שוקי ההון, אך אין בכך כדי להצדיק את העלאת הריבית כבר עכשיו.