לא מאמינה יותר

אני לא מאמינה יותר לאף אחד ששולט עלי כאן, מדבר אלי, ובעת צרה, מורח אותי בדבש וחלב, זפת ודם וגם מדביק עלי נוצות. איך ניתן להאמין למדינה שנוהגת מוסר כפול, רקובה מכיבוש ומסואבת מאמריקניזציה, אך חפה מהגנות החוקה, האתיקה ואכיפת החוק שיש לדוד סם. אז די, אני לא מאמינה!
אני לא מאמינה לברק האומר שהוא עושה הכל כדי להגן על תושבינו-חיילנו-בלה-בלה, משום שחיי אדם במדינה הזאת, ובאזור בכלל, הם הפקר אחד גדול. אני גם לא מאמינה למדיניות ההבלגה ואי-ההחלטה שלו, ושל שמיר ופרס וביבי בשעתם, שעה שנציגי "ערביי ישראל", שנשבעו אמונים לכנסת, אך מדבררים את ערפאת, מתפרעים ביפו, יורים בגילה – וברק כביכול דואג לי, האזרח. אז בשם תושבי גילה לפחות, אני לא מאמינה גם לאולמרט, שמבטיח שהם ישנו בשקט. כי את הטנקים שהעלו את ערך חיי האדם בשכונה, והורידו את איכותה - הם קיבלו אחרי!
ואיך להאמין פתאום לברק ולשריו שקבר יוסף הוא לפתע מתחם שאסטרטגית קשה לשמור עליו, כשרק ימים מספר לפני כ, התבצרו בו עם יוסוף מדחת ז"ל? הרי את העובדה שיוסוף חקק בדמו איש לא ימחק – צה"ל כן מפקיר פצועים בשטח, נקודה! אז בשביל מה לעזאזל צעקו אחרי שרפת קבר יוסף בבית משפחת מדחת "בשביל מה הוא מת?"! משום כך, אני גם לא מאמינה לרמטכ"ל שיודע מאז פינוי לבנון, שחיזבאללה מתכוון לחטוף חיילים, ורק למחרת הפשלה בהר דוב עומד ומתנצל על החטיפה. אני לא מבינה איך הפקירו "נקודת תורפה", כדברי מופז, בעת דמים כזאת, וכעת "הם יעשו הכל כדי להשיב את הבנים הביתה בשלום". כן, שמענו אתכם, אמרה, כנראה, אמא של רון ארד למשמע דבריו. אז חאלס בבל"ת. שבענו.
אני לא מאמינה יותר גם לברק שמבקש להתאחד עם שרון, שעלה על ההר עם תרמיל סברה ושתילה שלו, בשביל להוריד את ביבי, כשבו בזמן קורא ברק גם למפד"ל ולש"ס לחזור לממשלה, כדי שאחרי שהשגרה תחזור - גובה את כל המחירים האפשריים - אני שוב אתעורר עם בניזרי, שאמר: "ודאי שנתמוך בברק. רק שיפסיק עם השטויות של המהפכה האזרחית, ובתנאי שמועצת החכמים תאשר!" קרי, שוב לא יהיה מי שייצגני – אתאיסטית, שומרת חוק ומשלמת מסים – בבית הנבחרים שלי, בשל אתנן וולבו ובחירות.

לא, אין לי לקחים

אבל באותה המידה, אני גם לא מאמינה לסרק של הימין, או למי שרוצה להיות הראש הבא, שאמר בנשימה אחת שיש לחזק את ברק, על אף שהשמאל (בוגד, כתמיד) הוא זה שגרם לאסון! אז די, אין כוח יותר לפוליטיקה הגמדית הזאת. כמו גם לא לטרמינולוגיה הצבועה של בכירי סופרינו, מבועת השמאל כמובן, שמהללים את המהפכן ברק, ובה בעת מתעלמים מהחצר האחורית היהודית של העוני וההזנחה. באמת, כמה אפשר להיות רגישים ובסט-סלרים בעת ובעונה אחת?
לכן אני לא מאמינה יותר לברק, מנהיג מדיני נועז, שבעצם אינו שונה מביבי, בדרך שבה הוא מרצה את חבריו המיליונרים, על חשבון הזקנה מהמסדרון, המובטל מהדרום, האישה המוכה, הכפר הערבי הלא-מחובר, והילד הרעב מאבו-כביר. כמו הילד, גם אני לא קונה יותר במכולת הסיסמאות הלאומית שלנו. אין לי אמון.
אני לא מאמינה למשטרה הכוחנית שכאן, כשרק לפני שנתיים, לאחר מקרה אום אל-פאחם, וילק אמר שיפיקו לקחים, והם לא הפיקו. אז נו, זה חריג?
אני גם לא מאמינה למתנחלים שלא חדלים לומר "אמרנו לכם", ולא לפלסטינים שמדברים שלום ואלימות בקול אחד. אלה שרוצים להיות קורבן נצחי, כי שום מנהיג שלהם לא יחתום על "הפסקת הסכסוך", וייצא מזה חי. כשם שאינני מאמינה לעוד אלף קולות ציניים שפה שמקדשים, מאז ומתמיד, חול במקום חיים, וקודש במקום שפיות.
ולעומת כל זאת, בכל לב אני מאמינה לזעם ולכאב ולשחיקה, כי אני חיה במדינת הפקה-פקה. ולא, לי אין לקחים, אבל כן יש לי בקשה מכל החלשים שפה, בני כל דת גזע ומין, אנא, חדדו את השמיעה. הקשיבו לזיוף. אל תתנו אמון מראש באף מנהיג או פוליטיקאי. אלא בדקו אותם טוב-טוב בציציות ובציוצים, בתירוצים ובפטפוטי הביצים. ובקשו סליחה בשמם מהאמת, כדי שאם תדרשו להסביר לילדכם למה התנפץ הכל – לא תגמגמו כמותם.


לאה איני, סופרת