שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כך זה היה ב-99' - המסע לירדן
    חמישה ימים של נוף מדהים וחוויות לא פחות. נקודת מבט אישית על ירדן ממושב הגי'פ

    יום המסע, שהגיע בסופן של הכנות ארוכות, נפתח במפגשים עליזים למדי בין הבנות שהשתתפו ביום המיון וזכו להצטרף למסע. קצת רישומים, קצת נאומים, בדיקות אחרונות, והשיירה - מרשימה למדי - יצאה מרחבת מלון מנדרין לכיוון דרום.
    "יש מנהלת למסע", ציינתי לעצמי די בסיפוק, כי בהחלט לא הייתי רוצה לראות מסע שכזה מונהג על ידי רועה ממין זכר, שהיה מעניק לכל האירוע תחושה של "הרועה והעדר". קיוויתי גם שהקול הנשי שחילק את ההוראות בקשר לא יתחלף בקול "גברי סמכותי" בנקודות משבר.
    השיירה זכתה לתשומת לב מודגשת מצד הנהגים בכביש, ונדמה היה שחלק נכבד מהם ידע שהשיירה שחולפת על פניהם היא שיירת "מלכת המדבר". גם אם לא - קשה היה להם להתעלם מ-16 ג'יפים נשיים שחלפו על פניהם.
    בין הבנות המתחרות תפסה את תשומת ליבנו אחת, שמשכה אליה "אש" כבר מהרגע הראשון - כנרת שמה. כנרת עברה לפני כעשר שנים תאונת דרכים, שכתוצאה ממנה היא מרותקת לכיסא גלגלים; אלא שהכיסא לא מרתק אותה לשום מקום קבוע.

    מתחילים קרוב

    הפתיחה האמיתית של המסע הייתה במצפה רמון. שם, בחצר מרכז המטיילים, כיבדו אותנו אנשי המקום בארוחת מלכים, שלאחריה - תדריכים והיכרות עם פקחי הרשות לשמירה על הטבע והגנים. אלה היו אמורים לוודא שהניווטים אכן יסתיימו בחניון המתוכנן, ושלא נבלה את הלילה בחיפוש אחרי הצפון ברחבי הר הנגב. ומה יותר מתאים מאשר לגלוש בסנפלינג ממצוקי המרכז למגרש החניה, שם המתינו הג'יפים. מכאן, כבר יצאנו לדרך.

    עובדים על המפות

    לגביי לפחות, זו הפעם הראשונה שאני ממש מנסה ללמוד סיפור דרך. ואם לומר את האמת - די חששתי לפשל כבר על ההתחלה. "לנווט זה כמו לרכוב על אופניים", אמרה שותפתי לצוות והוסיפה: "אף פעם לא שוכחים!". אלא שבשביל לשכוח - צריך קודם כל לדעת, ומי כבר מחזיק מפה ביד בעידן ה- GPS? שלא לדבר על זה שעד היום - תמיד בקטעי הניווט ובטיולי השטח עם החבר'ה - הרגשתי מיותרת לחלוטין...
    למזלי, ואולי למזלו של הצוות שלי, ירד החושך עוד לפני שניתנה לי האפשרות להראות את קריאת השטח שלי, ורביב מהרשות לקח את ההובלה לכיוון מנהרת הנפט, ומשם לאתר חניון הלילה. "מעגל התופים" (חבורה של צעירים עם תופים, ותופים נוספים לקהל) הכניס קצב ומקצב לקבוצת הבנות שישבה סביב המדורה; בתחילה הם עשו זאת לבדם, ובתוך זמן קצר רעמו כל עשרת התופים והרקידו גם את המאופקות יותר שבינינו.
    למחרת התחיל המסלול האמיתי בנסיעת שטח שהביאה אותנו לאחד מקטעי השטח הקשים במסע - מעלה עשוש - מעלה חד המתמשך לאורך של כ-100 מטרים, עטוף מעטה עבה של אבק דק וחלקלק, עם מדרגות בגובה של 40-30 סנטימטרים מדי כמה מטרים. בקיצור - כל מה שהיה צריך כדי להוציא את החיה שבחווה; ואם לא די בזה, נעמדה למרגלות המעלה יחידה מובחרת רכובה על גבי ג'יפים, שבאה להתאמן בנהיגת שטח. החיוכים שעלו על פני החיילים, והטסטוסטרון שהיה באוויר, העלו על פני הנוהגות מבט רצחני. כל אחת בתורה התיישבה על מושב הנהג, אחזה בשתי ידיים את ההגה, הניחה רגל כבדה על דוושת הגז, והג'יפים זינקו בזה אחר זה במעלה כמוכי אמוק. ג'יפים שעד לאותו רגע נקראו "ג'יפים עירוניים" טיפסו במעלה כחיות שטח מוכות ירח. חלק מהם כמעט שלא נגעו בקרקע, אלא דילגו ממדרגה למדרגה. פרט לשלושה או ארבעה כלים - כל השאר מצאו את עצמם למעלה, ללא עזרתו של כבל החילוץ שהוכן מבעוד מועד.

    עוברים לירדן

    מכאן והלאה נועד המסע להוריד את רמות האדרנלין שגעשו בדמן של הנוהגות. החניון היה דומה במתכונתו לזה של היום שלפניו, כולל ארוחת ערב משובחת מעשה ידינו. לאחריו אולתרו מקלחות, כדי לשטוף את האבק שצבר שכבות עם כל כלי שעלה במעלה ההוא.
    קול שירה עדין ונעים מלווה בגיטרה העיר אותנו בשעה חמש לפנות בוקר. בתוך שעה התחיל הג'יפ המוביל לנוע לכיוון אילת, לתדלוק אחרון לפני חציית הגבול שהסתיימה בפחות משעתיים. תוך כדי תנועה לכיוונה של עקבה, שם היינו אמורות לאכול את ארוחת הצהריים, התגרתה אתי - מוליכת המסע - בבנות שנפשן יצאה לרחצה טובה בים. הבנות העלו נימוקים, אבל נראה היה שהמשחק היה מכור מראש, ולא סתם - כי ארוחת הצהריים נקבעה במועדון הצלילה של עקבה.
    הדרך משם הייתה היישר אל תוכם של הוואדיות המתכנסים לוואדי רם. כמה דקות אחרי הכניסה אל הוואדי הסתבר שכלי הרכב מסרבים להמשיך אם לא נדאג ללחץ האוויר המתאים בצמיגים. הפעם, בניגוד לשטחי הבולדרים המסולעים בהם היה יתרון ברור לרכבי השטח הכבדים והגבוהים, מיהרו כלי הרכב הקלים יותר על פני החולות, כמרחפים בין הכלים הגדולים.
    הערב, שהחליט להחשיך את העולם בשלב מעט מוקדם מדי, הותיר לנו זמן קצר בלבד להתלהב מהנוף המהמם של הוואדי. אבל נראה שכדי להתפעם ממנו במלוא העוצמה צריך יום חדש.

    יום חדש

    חניון הלילה היה אוהל שינה בדווי ענק שהכיל את כולנו. בערב הזה, מוקפים מצוקי ענק מכל עבר, ירדה המוזה על הבנות שהגיעו עם גיטרות, ושירי ארץ ישראל היפה עלו מתוך המדבר. הבוקר שלמחרת הוציא אותנו למסע ניווט רכוב בצוותים של שלושה ג'יפים. לכאורה, בין המצוקים האדירים שהתנשאו מסביב, צריך להיות קל לנווט, כי עם קצת דמיון אפשר להתאים את מה שרואים בשטח למפה. אבל משום מה, התעקש הצפון להתמקם (לפחות אצלי בראש) דווקא בדרום, ולא עזרו כל אמצעי השכנוע. הפעם דאגתי פחות כי כל הצוות ניווט יחד, ונראה היה שאני היחידה שאיבדה את הצפון.
    הייתי בהרבה מקומות בעולם עד היום; בעצם, אפילו בהרבה מאוד. אבל נופים מדהימים כמו הנופים של ואדי רם, אני חושבת שלא ראיתי. כל אחד מהמצוקים נראה כאילו ישב מישהו, גדול מאוד, והשתעשע בבוץ. הוא פיסל ארמונות, עם מרפסות, עם עמודים שהחזיקו גגות, וכל מבנה שונה מקודמו, והצבעים - כל גוני האדום-צהוב בשילובים מדהימים, וכמעט ניתן היה לראות את האנשים הגרים בתוך המבנים עומדים שם ומסתכלים עלינו חולפות מתחת. על חלק מהקירות התנוססו ציורי קיר מדהימים, שלפי מצב הפטינה (התחמצנות המתכות שבסלע) שלהם הם צוירו לפני מאות, אם לא אלפי שנים.
    אחד הצוותים שניווט בשטח חולי במיוחד התחפר בצורה רצינית, אבל לאחר מאמץ משותף עם הצוות שנלווה אליו לניווט, ושעתיים של עבודה, חגג את הניצחון, ולאחר שכל יתר הצוותים חברו אליו, המשיך במסע.

    ממשיכים בדרך

    המשכנו לכיוון צפון כשפנינו לכיוונה של פטרה. הכלים הגבוהים והכבדים יותר נעו על הבולדרים כאילו הם אינם מהווים כלל בעיה, בעוד הנמוכים מתמודדים עם כל אבן, מפנים הצדה ומתקדמים באטיות. לא רחוק מפטרה, בין הרים ובין סלעים התקיים אחד האירועים היותר מרגשים במסע - ערב יום הזיכרון לרבין. הטקס המרשים שערכנו בין כתליו של קניון צר ואדיר ממדים, התקיים בדיוק בשעה 23:00, השעה בה נורתה היריה ההיא. כל הבנות והמלווים, כ-80 איש ואישה עם נרות נשמה דולקים בידיהם, החלו לצעוד אל תוך הקניון החשוך. אחרי כ-300 מטרים נשמעה נגינת סקסופון חזקה ועדינה מתוך הקניון. ורד וכנרת, לבושות בלבן, ישבו ליד סלע עליו רוכזו עשרות נרות נוספים וכוסות יין. ובתוך השקט הכל כך חזק שהשתרר, הוקראו מילים שנכתבו לכבוד האירוע ומכתבים שנכתבו בידי ילדים לרבין- לאחר הירצחו. הצמרמורת שאחזה בי לא פסחה על אף אחד מהנוכחים, ונראה היה שלא אחת מחתה דמעה.
    ביום המסע האחרון ירדנו עם הג'יפים לכיוון ים המלח, לנחל ארנון - היפה שבנחלי אדום ומואב. הנחל מזרים לאורך כל השנה כמויות נכבדות של מים טהורים, והתנועה בו חלקה בהליכה וחלקה בשחייה. משימת הסיום הייתה להביא דגלים שהונפו על המפל השני, שכדי להגיע אליו היינו אמורות לטפס נגד הזרם על המפל הראשון - משימה לא קלה לכעצמה. קירות אדירי גובה בצבעים שרק אבן חול יודעת ליצור התנשאו משני צדי הנחל. היו אלה שלוש שעות של תענוג צרוף, ששטף מעלינו את העייפות ואת מה שמעליה.
    מכאן, יצאנו היישר אל תוך חצרו של מלון מובנפיק החדש והמדהים, השוכן על חופו של ים המלח, שם נערך טכס הסיום. בתוך מימי הבריכה הקרירים נפרקו כל המתחים במסיבה של ארבע שעות, שבהחלט התאימה לתחושה הנהדרת של חמשת ימי המסע.

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כך זה היה ב-99' - המסע לירדן"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום טבע הדברים
    נקודת מבט אישית...
    צילום טבע הדברים
    צילום טבע הדברים
    על חוויה מדהימה
    צילום טבע הדברים
    מומלצים