להרחיק מילדים

האיש הרע עלה מן הים. היה לו ריח רטוב וחמוץ. אני הייתי בת ארבע וכמו בכל יום חורף שטוף-שמש אחרי הגן, ליוויתי את סבא שלי לחוף, התיישבתי על השמיכה המשובצת ושיחקתי בחול, כשסבא נעלם לרגעים והלך לשחות עם הדגים. החוף שלנו היה מקום נעים ובטוח, אבל ביום ההוא כנראה שנרדמתי קצת על השמיכה, וכשהתעוררתי גהר עליי האיש הזה עם הריח שלו והוא היה עירום. כלומר, לא בדיוק. בגד-הים שלו חבק את ברכיו, אבל אני ראיתי הכול, וכנראה שצעקתי. הוא ברח בצעדים ברווזיים כאלה, עד שהצליח למשוך את בגד-הים בחזרה למקומו, וסבא יצא מן המים וחיבק אותי ואמר שאסור לי לקבל סוכריות מזרים.
אבל האיש הרע לא הציע לי סוכרייה, והוא לא היה זר. לימים התברר שהוא גר במורד הרחוב שלנו. הים כבר לא היה בטוח לילדות בנות ארבע.
בשנה האחרונה שמעתי משלוש חברות שלי זיכרונות דומים, שרבצו אי שם במעמקי המוח שלהן, עד שהיה להם כח לצאת. ומאמא שלי שמעתי משהו שלא סיפרה מעולם: על איש רע ברחוב אחר, בארץ אחרת, לפני שבעים שנה ויותר.
ובשנה האחרונה, בשנים האחרונות, נמלאים העיתונים בסיפורים כמעט מדי יום על איש אחד שאנס את ילדתו במשך שנים, על אחר שארב לילדים בגינה, על ההוא שגרר את בת השמונה למקלט, ואז, בלשון החוק, כתוב שהוא "ביצע בה מעשים מגונים בכפייה". לפעמים אפילו מפרטים מה היה שם וכיצד, כי כולנו רוצים לפעמים להציץ לתוך הזוועה. ובשבוע שעבר, על ההוא שנשלח לכלא בפעם השלישית, אחרי שכבר היה שם מפני שאנס קטינה, וכבר נכלא שוב מפני שאנס עציר, ועכשיו נתגלה שגם את הבת שלו אנס.
הסיפורים החלו לנדוד לתחתית הכרוניקה. ישראלי נעצר בתאילנד בחשד שקיים יחסי מין עם ילדים? הנה, זה מעניין. כי הוא ישראלי: כמו אלפים שנוסעים ליהנות מתעשיית הזנות התאילנדית, שחלק גדול מקסמה הוא שזונות-נערות נראות בה כילדות ממש, ונערים כילדים חלקים משיער, חפים מסימנים של מיניות מבוגרת. ישראלים סוחרים בתמונות פורנוגרפיות של ילדים באינטרנט? מעניין, אבל לא די הצורך ליצור סערה ציבורית קטנה. אב אנס את בנו? מצמרר. לפעמים בגלל המיקום והגודל של הידיעה בעיתון, אולי מעניין יותר מאשר "אב אנס את בתו".
ומעל לידיעות ולזיכרונות ולכרוניקה מרחפת לפעמים המילה 'פדופיליה'. ירשנו אותה מן היוונית העתיקה - אהבת ילדים. מי אינו אוהב ילד? מי לא חווה פעם בחייו את מתיקות ריחו של תינוק, את חלקת לחיו החמימה של בן ארבע, את נשיקתה המלבבת של ילדונת? בספרות המדע הפופולרי תוכלו אפילו לקרוא שאנחנו, כנראה, מבורכים בתכנות גנטי, שמאפשר לנו לחוש חמלה ואהבה, רחמים ורצון לגונן על ילדים קטנים.
"אין בעולם מראה יפה יותר מזה של האחיינית שלי כשהיא עירומה. היא בת חמש. לשלוח לך תמונה?" כך על הצג שלי בשלוש לפנות בוקר. אני בעוד צ'ט עם בריאן מבוסטון, פדופיל, או מי שמתחזה לפדופיל, או מי שהפנטזיות הפדופיליות שלו הניעו אותו ללכת אל המקלדת שלו ולחפש לו בני-שיח, לפרוק מעט את המתח. בשנה האחרונה ביליתי יותר מדיי לילות בשיחות כאלה בניסיון להבין את האיש הרע מן הים. רוב השיחות נערכו ב- IRC , רשת תמסורת אינטרנטית בינלאומית.
גם בארץ אפשר. לפעמים אם תשוטטו בחדרי הצ'ט בפורטלים הגדולים, תמצאו חדרים שמתהדרים בשמות כמו "מת לזיין ילדונת", "חולה על קטנות", "בואי לאבא'לה", ואפילו, בפשטות, "עריות". ב- IRC זה נפוץ יותר. מדי יום תוכלו למצוא, אם תרצו, מאות אנשים משוטטים בין חדרים שונים: "סקס בחצאיות קצרצרות", "עירום במשפחה", "סקס עם תינוקות", "סקס עם ילדים-עבדים", "סקס אבא-ילדה", "סקס אמא-ילד" ועוד. הייתי סוויטיפיי. כינוי לא מאיים, אולי מעורר הזיה של מתיקות כשרואים אותו. סירבתי לקבל תמונות בתואנה שיש עוד משתמשים במחשב שלי, ואולי אשכח למחוק ויהיו לי בעיות. בריאן ו"השכן ממול", אוזי ו"אבא אוהב", אוקי-דוקי ו"איש המוזיקה" ואחרים תמיד הבינו את זה, ולא לחצו. אבל תמיד רצו גם לדעת אם לי יש תמונות, וכשאמרתי שאין, ניסו עוד: "אולי תמונה שלך בתור תינוקת? עירומה לגמרי?"
"רוב הפדופילים לא סלקטיביים בבחירת האובייקט שלהם", אומרת זהבה כספי, דוקטור לביולוגיה ולפסיכולוגיה. כספי מכירה אותם מחדר הטיפולים. במסגרות ציבוריות, בקליניקה שלה, וכמובן, מתוך הספרות המקצועית הענפה. הספרות מקטלגת שורה שלמה של הפרעות מיניות תחת שם-גג - פאראפיליה.
בלשונו היבשה של ה'Synopsis of psychiatry' מין תנ"ך של רופאי-נפש, פאראפיליות הן הפרעות מיניות המתאפיינות בפנטזיות מיניות ממוקדות, בדחפים מיניים עזים ובהתנהגויות שבדרך כלל חוזרות על עצמן... עוררות מינית וגם אורגזמה מיוחסות לפנטזיה המיוחדת, שהשפעותיה ועדויותיה בהתנהגות חוצות את תחום המיניות והופכות לעניין מרכזי בחייו של אדם. זה מסתבך מפני שהפאראפילים (מציצנים ומתערטלנים, פטישיסטים וסדשיסטים ומזוכיסטים - כולם מתגוררים באותה קטגוריה) מסתירים את ההתנהגות שלהם.
מבין כל ההפרעות הללו פדופיליה היא הנפוצה ביותר. סטטיסטיקות מדויקות אין, ואולי לא יהיו לעולם. "עשרה עד עשרים אחוז מן הילדים היו קורבנות של תקיפה מינית עד הגיעם לגיל 18. את זה אנחנו יודעים מן הספרות הפסיכיאטרית", אומרת כספי, "אבל בסך הכול מדובר באוסף של נתונים משטרתיים מחלק מן העולם המערבי, לא באיזו אמת מוצקה, מפני שלעולם מספר המותקפים יישאר גבוה מן המספר האמיתי הידוע לנו. את והחברות שלך לא מופיעות בשום סטטיסטיקה, נכון? כי לא דיווחתן, כי לא נפתח תיק, כי לא קרה כלום, חוץ מהצלקות הנפשיות שלכן".
"עשרים אחוז מהנשים הבוגרות היו יעדים של אנשים אקסהיביציוניסטים או מציצנים", ממשיכה הספרות ומדווחת. "כ700 עברייני מין מרצים את עונשם בישראל, ביניהם 350 פדופילים", כך כתוב ב'מראות המשטרה', ביטאון שנועד לחנך בעיקר אנשי מקצוע באכיפת החוק.
אבל מיהו פדופיל, ולמה הוא כזה?
כספי: "נתחיל בהגדרה הטכנית. יש קריטריונים די ברורים לאבחון של פדופיל, והם יכולים להצטבר לתמונה כללית: מי שבמשך שישה חודשים לפחות חווה פנטזיות עזות, שגורמות לעוררות מינית חריפה או התנהגות מינית עם ילד או ילדים מתחת לגיל 13, והפנטזיות או הדחפים הללו מעוררים אצלו מצוקה נראית לעין, לפחות בעיני הקלינאי, או פוגמות בתפקוד החברתי או התעסוקתי או המשפחתי של האדם, וגם מי שהוא לפחות בן 16 ומבוגר בחמש שנים לפחות מן הילד שמהווה מושא של הפנטזיה".
בדרך כלל האבחונים הללו מתרחשים מאוחר מדיי. "אין מאפיינים שיכולים להצביע על פדופיל ולעזור לנו להיזהר מפניו", אומרת כספי. "השאלות שצריכות להדליק נורה אדומה אצל הורים, אצל כל מי שמצוי בטיפול בילדים, הן בעיקר שאלה של מידה ודרגה, כי פדופילים הם אמנים של הסתרה והכחשה: אדם בוגר מבקר דרך קבע בגינת המשחקים של הילדים שלך? מה הוא מחפש שם בדיוק? הוא מתיידד עם בני חמש ומשחק אתם? למה? הוא מלטף ומדגדג אותם, והם נענים לו בצחקוקים? אולי כדאי להסביר לו שעדיף שיתרחק?"
ומה להסביר לילדים?
צריך לפסוע כאן בזהירות על המתח שבין חשדנות וחרדה הורית טבעית אבל מוקצנת לבין הצורך לגונן על ילדים מפני פדופילים. אותנו לימדו לא לקחת סוכריות מזרים.
ואני חשבתי שזה מפני שזרים רוצים לתת לי סוכרייה מורעלת. לא הבנתי כלום.
ולכן צריך גם לחנך את הילדים מגיל צעיר מאוד למודעות לאוטונומיה של הגוף שלהם: 'הגוף שלך שייך רק לך, לא צריך לתת לאחרים לנגוע בו אם אתה לא רוצה, ואם עושים לך משהו לא נעים בגוף, תספר להורים, לגננת, למורה, כי זה מאוד-מאוד לא בסדר.
אבל בריאן ואוקי דוקי מהצ'ט חושבים שזה בסדר גמור, ושאין דבר נעלה וטהור יותר בעולם מסקס בין גבר מבוגר לבין ילדה קטנה. "רוצה לשחק משחק תפקידים?" שואל אוקי.
איך משחקים?
אני אהיה השכן שלך... אמא ואבא הלכו לקניון, ואני נשארתי אתך לשמור עלייך, בסדר?
בסדר.
ואת ממש קטנה במשחק הזה.
אה, באיזה גיל?
מוכנה להיות בת חמש, בבקשה?
וכך זה נמשך.
המשטרה יכולה להודיע בחגיגיות שמצאו אתר או איש, שמפיץ תמונות של קטינים, אבל אי-אפשר למנוע מאוקי ומ'דוד ג'ון' לשלוח זה לזה ולאחרים תמונות ולהתגרות עד אורגזמה משיחות, ממראות, מהזיות.
"רוב מקרי ההתעללות המינית בילדים באים לידי ביטוי בנגיעות באיברי המין או מין אורלי. חדירה וגינלית או אנאלית נדירה יותר", קובעת הספרות. אבל מיד מופיע גם היוצא מן הכלל: "חדירה כזו נפוצה יותר במקרים של גילוי עריות".
כל מקרה של גילוי עריות הוא גם מקרה של פדופיליה?
כספי: "ברוב המכריע של המקרים, כן. וכאן זה חמור במיוחד וכואב ומזיק במיוחד, כי האמון הבסיסי, הביטחון הבסיסי של ילד בהורה שלו, נשבר לחלוטין במצב של גילוי עריות, ואי-אפשר אפילו לאמוד את מידת הנזק הנפשי של מעשה כזה לכל החיים. בוודאי אם מדובר במעשים מתמשכים לאורך שנים וסביב קשר של שתיקה".
אז מה מביא אב או אם לראות בילדים שלהם אובייקט מיני?
כמו אצל כל הפדופילים, אנחנו מאמינים שמדובר בתלכיד של גורמים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים.
נתחיל בנפש, ברשותך.
המודל הפסיכואנליטי הקלאסי מדבר על מצב, שבו אדם לא השלים את תהליך ההתפתחות המינית הנורמלית שלו, לא למד להתמודד עם חרדת הסירוס על-ידי האב או נטישת האם. הפחדים והחרדות שמתעוררים בו כאדם בוגר, מתועלים ומשתחררים דרך פנטזיות על אובייקטים, שהחברה רואה בהם אובייקטים לא נכונים, למשל ילדים.
וייתכן שפדופילים בעצמם היו קורבנות של פדופילים?
במקרים רבים כן, לא תמיד. בעשורים האחרונים נוסף להבנה שלנו גם הפקטור הביולוגי: בפאראפילים ובפדופילים שנבדקו נמצאו רמות הורמונליות חריגות. שוב, לא אצל כולם, אבל יש מתאם די ברור בין רמות מוגברות של טסטוסטרון אצל נבדקים ובין פדופילים. אבל זה כשלעצמו אינו מספיק, כי בהעדר הגורמים הפסיכולוגיים אדם יכול להיות סתם פעיל מאוד מבחינה מינית ולבחור את האובייקטים שלו מבין אנשים בוגרים, שמסכימים להיות אובייקטים.
ומה עם נשים פדופיליות?
הספרות המדעית מאמינה שהתופעה נדירה מאוד, ועל כל 50 אלף פדופילים נמצאה בערך פדופילית אחת. כשלעצמי, אני נוטה להאמין כי גם כאן יש בעיה של תת-דיווח, ושלעתים קרובות מכפי שאנו יודעים, יכולים להתפתח יחסים פדופיליים בעיקר בין אמהות לילדים שלהן וגם בין נשים שמטפלות בילדים לבין הילדים. התסכול העיקרי של אנשי המקצוע הוא שלרוב, הפדופילים מגיעים לטיפול מאוחר מדיי, אחרי שכבר נגרם נזק לילדים. רובם מבינים שהדחף שלהם מחריד ולא רצוי מבחינה חברתית, והוא עלול לסכן אותם במשפטים ובמאסר: הם פשוט מסתתרים.
אלא שאם אתם מוכנים לחפש פדופילים מודעים לעצמם, גאים ומשוכנעים בצדקתם, תוכלו למצוא גם אותם במחשב הביתי. לא רק בצ'טים עלומי שם. ברוכים הבאים אל הסמיילי החמוד והמחייך באתר המעוצב להפליא של אגודת הפדופילים של דנמרק, התאגדות רשומה ולגמרי חוקית. תחת שמיים תכולים של עמוד אינטרנט תמים תמצאו עולם אלטרנטיבי לגמרי. בעיני מקימי האתר, פדופיליה איננה זהה להתעללות מינית בילדים. לטענתם, הפדופיל הבוגר מביע עניין בעולמו של הילד, הופך אותו לחבר, דואג לו ומטפל בו ומסייע לו לבטא את רגשותיו. והכול נעים: "תחושות של אושר מאפיינות את היחסים. לעתים הילד מרגיש שלא בנוח, אבל זה בגלל ערכי המוסר המקובלים בלבד". בהמשך, אם תרצו, תוכלו לערוך לעצמכם מבחן קטן ולבדוק אם אתם פדופילים. המבחן הזה שונה מאוד מכל מה שיש בספרות הקלינית, והוא נועד להרגיע ולהסביר שפדופיליה היא ממש בסדר גמור.
למרבה הצער, מבחינה היסטורית יש לפדופילים מדנמרק על מה להסתמך. לא תמיד הגדירה החברה המערבית מהי 'ילדות' בצורה זהה. כשאדגר אלן פו כתב את השיר הנפלא על אנאבל לי, הוא הקדיש אותו לאהובתו. אנאבל לי הייתה דודנית שלו. בגיל 12 הפכה לאהובתו. בגיל 13 הייתה אשתו. הוא היה בן 26. מבחינה טכנית, לו היה חי היום, היה המשורר והסופר הנהדר הזה יושב כמה שנים טובות מאחורי סורג ובריח בשל עבירות של אינוס, כי בעילת קטינה בת 13 נראית בעיני החוק של ימינו כאונס, בארצות-הברית כמו בישראל. גם גיל הנישואין החוקי עלה מאז אמצע המאה ה19 בכל העולם המערבי. אומרים שאפילו בתימן כבר לא משיאים ילדות בקלות כמו פעם.
כשאפלטון כתב את 'המשתה', ספר נפלא על אהבה, היה ברור כשמש לו ולחוג החברתי שלו שחלק מחובותיו של אתונאי עשיר ובן-חורין בחייו - לקחת על עצמו טיפול בילד: קרוב משפחה רחוק, אחד שגורלו שפר עליו פחות. המבוגר אמור היה לדאוג לפעוט לחינוך נאות, להשקיע ברווחתו - ולקטוף את הפירות באהבה. ובתאווה. ובמין. על-פי ההסדר החברתי באתונה, שני הצדדים אמורים היו להסכים וליהנות, ושום דבר, כולל חדירה אנאלית, לא אמור היה להתבצע בכפייה.
"רוב הפדופילים באמת לא אלימים", מסבירה ד"ר כספי, "חלקם מצליחים לפתח יחסים מאוד ידידותיים עם ילדים, שנענים בחפץ לב לגילויי אהבה של מבוגרים, במיוחד אם לילדים האלה יש חסך עצום באהבה הורית בוגרת, נורמלית. עד כדי כך שהם מוכנים לרצות את הפדופיל ואחר-כך לשתוק, בגלל שהפדופיל יסביר להם שכדאי לשתוק".
"זה יהיה הסוד הקטן שלנו", אומר 'דוד ג'ו' בעוד משחק תפקידים. סוויטיפיי בת 11, ככה הדוד אוהב אותן, קצת לפני גיל ההתבגרות המינית, עם ניצני שדיים, אבל בלי שום שער ערווה. הוא שואל אם אני מוכנה להיות ילדה תאילנדית, כמו אלה שהיו לו בקיץ שעבר. הוא אוסף כסף לעוד נסיעה. "בתאילנד זה בטוח, אבל מלוכלך", הוא מדווח לי. "כי צריך לשלם להן. אני מחפש מישהי שתרצה את זה כמוני, ובסוף אני אמצא". בינתיים הוא מסתפק בפנטזיה: קטנה וצייתנית הוא רוצה אותה, והוא בטוח שבגיל 11 ילדה יכולה להתגרות כמוהו.
"פדופילים מדווחים על דחף, כמעט בלתי נשלט. הפנטזיה הופכת לעניין המרכזי בחיים. היא מטרידה ומפריעה, מגרה ומעוררת, והיא לא הולכת לשום מקום", מספרת כספי. "יש ביניהם אנשים שמודעים מאוד לבעייתיות של מצבם, אבל בשלב מסוים הם לא יכולים יותר לשלוט בדחף, ואז, אם אתרע מזלו של ילד אחד, הם יעשו מעשה".
ואז, אם הכול יסתדר על-פי הכרוניקה המשטרתית, יתווסף עוד אחד לסטטיסטיקה. ולרגע קצר נוכל להזדעזע, כבורגנים הגונים. ומיד אחר-כך נשלטט קצת ונגיע לערוץ האופנה ונראה שם ילדות בנות 14-13, מגלות ניצנים של שדיים מתחת לכסות שקופה. ונראה פולחן ענקי של נעורים וסקס, והכול מותר, וזו אינה תועבה בעיני המחוקק, וזה אינו מעודד פדופיליה בעיני מי שמוכן לחיות עם מוסר כפול.
פדופילים מודעים מסבירים באתרים שלהם שמה שנתפס היום כפורנוגרפיה של ילדים, אינו אלא חלק ממארג תרבותי עשיר. לכו לכנסייה, תראו שם מלאכים קטנים, חמודים ועירומים לגמרי. מי היו המודלים של הציירים, אם לא ילדים קטנים, חמודים ועירומים לגמרי? ברור שזו לא פורנוגרפיה, אלא ביטוי של חירות אמנותית, יאמרו המצדדים בהתערטלות הילד. וכשלואיס קרול, המחבר של 'עליסה בארץ הפלאות', עסק בתחביבו העיקרי ׁ צילומי עירום של ילדות לפני גיל ההתבגרות המינית, מה הוא עשה בעצם? הרי הוא היה אמן יוצר. וליצירות הללו היה ביקוש גדול באנגליה הוויקטוריאנית. עירום אמנותי, קראו לזה: פולחן יפי גופו של האדם.
כשתומס מאן כתב את 'מוות בוונציה', הוא ייעד לפרופ' אשנבך, הפדופיל המזדקן שלו, מוות נורא בייסורים של כולרה. אשנבך מתאהב בנער צעיר, ובנובלה הנפלאה הוא אינו נוגע בו בכלל. מה גילו של הנער? מאן היה חכם מכדי לפרט. ביומנים שלו שנתפרסמו רק עשורים אחרי מותו, מתברר שההשראה לדמות העלם, המתואר כאידאל יופי יווני, הגיעה מהתאהבות חריפה של מאן עצמו בילד בן עשר. זה קרה כשתומס מאן היה בחופשה בוונציה, עשר שנים לפני כתיבת הנובלה. גם בילד האמיתי, ככל שידוע לנו, הוא לא נגע.
וכשוולדימיר נבוקוב כתב את לוליטה',' סערה כל אמריקה המוסרנית והצבועה, שהייתה מוכנה להשתמש בתמונות של ילדות קטנות ועירומות כדי למכור גלידה בפרסומות: התנהל משפט בשאלה, האם מדובר בכתב תועבה. נבוקוב, סופר חכם עד כדי שטניות, אינו מתאר בלוליטה אפילו אקט מיני אחד. אין שם משפט שתכליתו לגרות באמצעות מילים, אבל מרחב הדמיון, עצום מכל ספר, עובד שעות נוספות גם בין השורות. ואם קוראים בתבונה, מבינים שנבוקוב קורץ לסיפור האמיתי של אדגר אלן פו ואנאבל לי שלו, וגם מעניש את הומברט הומברט, מרצה לספרות ופדופיל מאוהב, בייסורים עצומים של מצפון מחד ובכליאה מאידך. שניים מן הספרים הגדולים של המאה העשרים מוקדשים לפנטזיה הפדופילית. "ככל הנראה, היא נפוצה יותר ממה שאנחנו יודעים", אומרת זהבה כספי. "וכשהספרים האלה נכתבו, הקשר בין פדופיליה לגורמים אורגניים טרם היה ידוע, וגם לא דיברו על טיפול".
והנה הדילמה הענקית של הפדופיל באשר הוא: מצד אחד דחף שאי-אפשר להרגיע אותו מצד שני אם ייוודע דבר הדחף, הוא מסתכן בהרס החיים שלו. הייתם מעסיקים פדופיל מוצהר? מתחתנים אתו? עושים אתו ילדים? נעשים החברים הכי טובים שלו? מצד שלישי, אם נכנעים לדחף, מיד צצה ועולה אימת החוק. לבית-המשפט לא אכפת אם אתה פדופיל. הוא לא בנוי להגן עליך מפני עצמך. הוא צריך להגן על קטינים מפני ניצול מיני בידי בגירים. וכך אם יתגלה המעשה, תישלח לכלא. ומה יקרה אחר-כך? סיימת את ריצוי עונשך ותחזור לחברה כפדופיל?
באנגליה ובארה"ב מתקיים בשנים האחרונות פולמוס ציבורי תמידי בשאלת 'סימון' הפדופילים. זה התחיל כשעיתון רב-תפוצה פרסם רשימה של שמות של פדופילים שהורשעו כדי להזהיר את הסביבה מפניהם. מגיני זכויות הפרט נזעקו, אבל גם הורים נזעקו: יותר מדיי ילדות וילדים התגלו שם, בתעלות נידחות, קורבנות להתעללות ולרצח. אז מה באמת חשוב יותר: זכותו של אדם הלוקה בהפרעה מינית לחיות את חייו בנחת ליד גן-ילדים, או זכותם של ילדים להיות חופשיים מפני התעללות של פדופיל סדרתי, נחמד ככל שיהיה?
"מאסר לא פותר דבר", מבהירה כספי, "הדחף הפדופילי לא נרגע מאחורי סורגים. הדבר היחיד שנרגע הוא הצורך של החברה בנקמה, וכשפדופיל משתחרר, מעגל האימה יכול להתחיל מחדש, ולא השגנו דבר, אם היעד שלנו הוא באמת לשמור על מעט התום שנותר בחייהם של ילדים".
בעשור האחרון, עם הבנה מתגברת למקורות האורגניים, הביולוגיים, של ההפרעה יש גם פתרונות. חלקם מגיע מישראל. שני פסיכיאטרים, פרופ' אליעזר ויצטום ופרופ' אריאל רסלר, פיתחו שימוש חדש ומעניין בתרופה, שנועדה מלכתחילה לזירוז ההתפתחות המינית אצל ילדות מעוכבות גדילה. "כשפדופיל מוכן מרצונו הטוב לקבל זריקה אחת של דקפפטיל לחודש במשך כל חייו ובהתמדה, ברוב המקרים התוצאה היא סירוס כימי אפקטיבי. כלומר, ירידה דרמטית בייצור של טסטוסטרון, בדחף המיני ובעצם העוררות המינית", מסבירה ד"ר כספי.
מטופל אחד שלה הגיע מרצונו לקליניקה, יודע שחייו עתידים ליהרס בגלל ההפרעה שלו, והוא ביקש לעבור ביוזמתו את הטיפול שישחרר אותו ואת הסביבה מן השדים המקננים בו. אבל קודם כול צריך לרצות: החוק אינו מאפשר סירוס בכפייה. שלמות גופו של העבריין היא ערך כמעט מקודש. שלמות גופו של הקורבן לא נלקחת בחשבון כאן. אפילו במקרא העונש על אונס אינו בעוד מעשה של אונס. רוב מערכות החוק המודרניות נפטרו מזמן מ'עין תחת עין'.
"עוד לפני כן יכולנו לטפל בפדופילים באמצעות תרופות אנטי-פסיכוטיות, שתוצאת הלוואי שלהן היא דיכוי מרבי של היצר המיני, אבל התרופות האלה גררו גם תופעות לוואי קשות למי שנטל אותן", אומרת כספי. "בדקפפטיל ידועה תופעה של בריחת סידן, של השמנה מסוימת, אפילו של פיתוח ניצני שדיים אצל גברים. יש גם תרופות-נגד, שנלחמות באפקטיביות בבריחת הסידן. האם זה לא מחיר הגיוני לפדופיל ולסביבה שלו תמורת חירות מסוימת?"
יש מי שחושב שלא. זריקה כזאת עולה 1,000 שקל בערך, וצריך להתמיד בטיפול פעם בחודש עד זקנה ושיבה. המדינה אינה מממנת סירוס כימי לפדופילים. קופות-החולים מחזיקות את התרופה בסל, אבל רק לצרכים מסוימים. אם את ילדה מעוכבת-גדילה, תקבלי. אם אתה פדופיל, יהיה עליך לשלם.
"האבסורד המרתיח כאן הוא שהמדינה מוכנה להוציא הון תועפות על כליאה שאינה פותרת דבר, אבל לא לממן פתרון הגיוני, יעיל וצודק", קובלת כספי.
סוויטיפיי עולה לצ'ט, פעם אחרונה בהחלט. אחר-כך אמחק את תוכנת ה- IRC מן המחשב שלי. שוחחתי עם עשרות גברים שרצו לשחק בפדופיליה. שישה מהם אמרו, שכבר היו בכלא. לפחות 15 סיפרו לי על יחסים ממושכים שהיו להם עם ילדות וילדים במשפחה ובסביבה הקרובה. אני לא יודעת אם הם דיברו אמת. אוקי דוקי נראה לי אמין. הוא מצוי היטב בחומר, כולל הטיעונים של ארגוני הפדופילים, בעד ונגד.
אני מספרת לו שבעצם אני עיתונאית, אבל גם זה לא חשוב. בעצם, אני נושאת את הזיכרון של האיש שעולה מן הים. אוקי-דוקי חי בעיר קטנה בסקוטלנד. אני שואלת אותו אם יהיה מוכן לקבל זריקה לא ממש כואבת, פעם אחת בחודש. "ולוותר כך על טעם החיים"?, הוא שואל. "בשום אופן לא".
אני לא מנסה להתווכח אתו. ביי ביי, אוקי. מן המעט שראיתי, בשורות על צג המחשב שלי, הבנתי שהים מלא אנשים חולים. רגע לפני שאני מעיפה אותו מן המסך הוא שואל: "תגידי, אולי בכל זאת יש לך איזה... ככה... שתיים-שלוש תמונות בשבילי?"