על מלחמה ושלום

גובה הלהבות:

אם לרגל ביקורו של גנרל זיני באזור השבוע ייפסקו פיגועי הטרור, בהוראת ערפאת, תהא זו הוכחה ניצחת לטענה הישראלית על שליטתו בגובה הלהבות. אם יימשכו פיגועי הטרור בקצב רצחני, תהיה זו הוכחה לאובדן שליטתו בשטח.

המסקנה: קרוב לוודאי שערפאת יורה השבוע "להוריד את הטון" בפיגועים, כדי לא לקלקל לזיני. ועם זאת, עליו "לזרוק עצם" לאנשי השטח, כדי לשמר את רוח הלחימה שלהם. לכן יש אפשרות לפיגוע פה, פיגוע שם. השורה התחתונה: אסור לנו להירדם בשמירה.

ישמור אלוהים (1):

שמעון פרס ואהוד ברק צריכים לפנות שלוש פעמים ביום כלפי מזרח ולהודות לאלוהים הטוב שלא אפשר להם להיות בשלטון בימים הללו. אילו היו, הייתה המדינה בוערת וצמיגים מעלי עשן היו מתגלגלים בכל פינה. משה פייגלין מ"זו ארצנו" היה חוסם צירי תנועה ואורי אריאל נגרר ע"י שוטרים. ליד בתיהם היו עומדים ואומרים לנשותיהם שיתלו אותן, כמו את מוסוליני, בכיכר העיר. מכתבי צואה היו מגיעים לתיבותיהם ובכל הופעה פומבית שלהם היו מפריעות להם זעקות שבר. פרצופים, עם כאפייה ובלעדיה, היו ניבטים אלינו מכל פינה...

תודה, אלוהים, שבחרת לשלטון את אריק שרון.

השליח:

יותר מפעם אחת בזמן האחרון אני עוצם את העיניים לרגע אחד או שניים ומהרהר במזכיר הצבאי של ראש הממשלה. הטלפון מצלצל אצלו בעיצומו של יום או באשמורת שלישית של לילה, ומודיעים לו. הוא מאזין בקשב, אולי רושם פתק, אולי נאנח, אולי אפילו מופיע כאב בשפתיו ובעיניו. ועכשיו הוא צריך לדווח לראש הממשלה על מה שקרה. אם זה בלשכה בירושלים, אפשר שהוא מתעכב לעוד רגע של חסד אצל המזכירה או מנהל הלשכה. אבל גם הוא יודע שלפעמים אסור להתעכב. הוא ניגש אל הדלת ולוחץ על הידית. עכשיו הוא כבר עוצר נשימה. לפניו עוד דלת אחת. ועוד שנייה אחת, אולי שתיים....

אני חושב עליו, על התפקיד שבחרו למענו. והוא חשב או קיווה שהג'וב הזה יהיה קל בהרבה מהתפקיד הקודם. אני חושב עליו ונפשי יוצאת אליו.

מאחורי השולחן:

מאחורי הדלת השנייה בלשכה בירושלים, מאחורי שולחן הכתיבה ששירת עוד את דוד בן גוריון, יושב איש זקן וכבד. עיניו מצמצמות את מרחביהן כאשר המזכיר הצבאי נכנס אליו.

30-40 שנים חתר אריק שרון להגיע אל החדר הזה. הוא מירר את החיים לחצי תריסר ראשי ממשלה, תחמן, הסתבך, הצליח, תכנן, ארגן, בנה, הרס. בגיל 73 חצה את קו המטרה. כמו מנחם בגין, גם שרון הגיע אל המקום הזה עשר שנים מאוחר מדי. העיניים כבר כהו במקצת. החברים שהיו כבר אינם. והכי חשוב, לילי, האישה שהיתה הרוח בגבו, גם היא איננה. בגיל 74 יושב האיש בחדר ספון העץ בירושלים, הכלכלה קורסת, החברה שסועה וקרועה והנה נכנס, בלי דפיקה בדלת, המזכיר הצבאי – ההוא מהקטע הקודם. אני חושב עליו ולבי יוצא אליו. האם נכון ראיתי שבזמן האחרון שחו כתפיו הרחבות?

ילדים וגנרלים:

ילדים קטנטנים, תינוקות, משחקים הרבה בכר שלהם. הם חובטים בו, תוקעים בו את אגרופם הקטן. הכר מתכווץ גם מן החבטה הקלה. אחרי רגע הוא חוזר למצבו הראשוני – כר תפוח במיטה. הילד הקטן, התינוק, מתרגז. הוא שוב חובט בכר. ילדים קטנים משחקים בכרים. גנרלים משחקים במחנות פליטים...

ישמור אלוהים (2):

באמצע הלילה שעבר התעוררתי שטוף זיעה קרה. בחלומי בא שלום לארץ, ואין פרץ ואין צווחה, ואין – אין! – יותר מאבטחים וקציני ביטחון. עשרות אלפים פוטרו מתפקידיהם במערך האבטחה ונפלטו לשוק העבודה. "אוי לא!" צעקתי מתוך שינה. "מה נעשה בכל האנשים האלה? איך הם ייפרדו משער הקניונים, מפתחי בתי הקולנוע?" ישמור אותם האלוהים!