מהפח אל הפחת

מפלגות הימין הן פטריוטיות מאוד מאוד. לא לשווא הן אימצו לעצמן את התואר "המחנה הלאומי". מעולם לא כעסתי על כך, תמיד העדפתי להשתייך למחנה הליברלי-הדמוקרטי. זאב בנימין הרצל, חיים ויצמן, גרשום שלום, ישעיהו ליבוביץ' ויצחק בן אהרון, יבדל לחיים ארוכים, הם המחנה שאני גאה להשתייך אליו. אריק שרון, הרב שפירא והרב דרוקמן, יצחק שמיר ורחבעם זאבי מעולם לא היו המחנה שלי, עד כדי כך קשה לי להיות לאומנית ופטריוטית. אבל הם באמת לאומנים ופטריוטים בכל נפשם ובכל מאודם, וכל זה שלא על מנת לקבל פרס. (גם לא צריך לחלק להם פרסים, הם לוקחים בכוח את אשר הם חומדים, וראו הצלחת ההתנחלויות בשטחים הכבושים).

אז למה למעשה צריך ממשלת אחדות לאומית? למה יש להכניסם לממשלה אחת עם המחנה הדמוקרטי, מחנה השלום שהם כה בזים לו? כפטריוטים הם יתמכו, כמובן, בכל צעדי הממשלה לשם הרגעת הרוחות והפסקת האש.

בן גוריון ניהל את מלחמת העצמאות בלי חירות של מנחם בגין ובלי לח"י של יצחק שמיר. גם מלחמת קדש נוהלה בלא כניסתו לממשלה של המחנה הלאומי. למעשה, אילו לא התקיים הסכסוך בין המערך לבין רפ"י, בין בן גוריון ללוי אשכול, על עניין הפרשה משנות ה-50, גם מלחמת ששת הימים היתה מצליחה לא רע בלי צירופם של מנחם בגין וחבריו לממשלה ערב המלחמה, כאשר הצבא וכל חילו היו כבר מוכנים ודרוכים לקרב.

ההצעה לממשלת אחדות מעידה על חוסר ביטחון ועל השיטה הקלוקלת, לפיה על כל מעשה של חברי כנסת יש לשלם מחיר בכבוד, במשרה ו/או בכסף. אני רואה בהקמת ממשלת אחדות כזו מעבר מן הפח אל הפחת. כל היהודים בכנסת יתאחדו, אבל את חברי הכנסת הערבים כמובן ידחו, ובכך יעמיקו את הגזענות ואת האי לגיטימציה לאזרחינו הערבים. מאידך תינתן לגיטימציה מלאה לאנשי הדמים ולפרובוקטור הגדול אריק שרון.

מעבר לכל אלה ממשלה כזו היא אמירה בוטה, צועקת: "הקץ לשלום, תחי היד על ההדק!", נוסח "שקט, יורים!", "להתייצב מאחורי כוחות הביטחון" וכו'.

סוף סוף אנו עם בחירה! אנחנו החזקים, מותר לנו לגרש את הילידים, לנשל אותם, כי בנו בחרת ואותנו קידשת, וישראל בטח בה', ובצה"ל. אוי לנו מיצרנו ומיהירותנו ומלאומנותנו. אז בבקשה, להתייעץ עם הפטריוטים, לדווח להם, אך לא ממשלת אחדות. לא להרפות מדרך השלום. כבר ראינו את בוסניה וקוסובו וגם את לבנון לא שכחנו. גם לא את האינתיפאדה מסוף שנות השמונים. וגם לא את ההרוגים והפצועים.

שולמית אלוני, ראש מרצ לשעבר