באמת שלא הייתם צריכים

נאומי התודה בטקס האוסקר נחשבו תמיד לחלק המשמים יותר בערב הנוצץ. בינינו, אחרי שכבר יודעים מיהו הזוכה המאושר, ממש לא מעניין לשמוע איך הוא מודה לסוכן שלו, למאפר שלו ולמורה שהאמינה בו בכיתה ד'. די, הבנו. אפשר לעבור הלאה. ולמרות הכל, כמעט בכל טקס מצליח איזה נאום לגנוב את ההצגה. לא ברור מי יעשה את זה בטקס שייערך ביום ראשון הקרוב, אבל סביר להניח שהוא ישתייך לאחת מהקטגוריות הבאות.

הפטפטנים

הנאום שעשה את זה בשנה שעברה היה ללא ספק של ג'וליה רוברטס, שקטפה את פרס השחקנית עבור תפקידה ב"ארין ברוקוביץ'". בתחילת הטקס הודיע המנחה, סטיב מרטין, שמי שיישא את הנאום הקצר ביותר יזכה בסוף הטקס בטלוויזיה, אבל כשרוברטס עלתה לבמה היא מיהרה להבהיר שכבר יש לה טלוויזיה ולכן היא מתכוונת לנאום כמה זמן שהיא רוצה. גם כשהתזמורת התחילה לנגן כדי לסמן לה בעדינות שהגיע הזמן להתחפף, רוברטס סירבה לקחת לתשומת ליבה את הרמז, ואף פנתה באופן אישי למנצח וביקשה ממנו שלא ימהר עם השרביט כי אולי אני לעולם לא אהיה על הבמה הזאת שוב. אבל בעוד הנאום של רוברטס נחשב למשב רוח מרענן באחד הטקסים המשעממים ביותר שידעה הוליווד, קשה להגיד את אותו דבר על נאומו של מייקל בליק, שזכה באוסקר ב-90' עבור עיבוד התסריט ל"רוקד עם זאבים". בליק העלה איתו לבמה אינדיאנית קשישה, ובמשך דקות ארוכות הודה לכל מי שהביא אותו עד הלום, תוך כדי שהאינדיאנית מקפידה לתרגם את דבריו לשפת הסו!

השתקנים

ובעוד שיש כאלה שלא מסוגלים לסתום את הפה, יש כאלה שבקושי מוציאים מילה. ב-94' קטפה אנה פקווין את פרס המשנה עבור הופעתה ב"הפסנתר", כשהיא בת 11 בלבד. פקווין הנרגשת עלתה לבמה, נכנסה להלם, ולא הצליחה לשחרר אפילו הברה. בסופו של דבר היא שאפה קצת אוויר, הודתה במהירות לשותפיה, וברחה מהבמה. אבל גם ותיקים ומנוסים ממנה הוכיחו שהם לא בהכרח חסינים מפני ההלם. כך קרה עם כוכב המערבונים ג'יימס קובורן, שזכה בפרס המשנה ב-99' עבור תפקידו ב"פגיעה". קובורן, שסובל מדלקת פרקים, התקשה לבטא את רגשותיו ונראה המום על הבמה. מאחורי הקלעים הוא אף הודה שהזכייה היכתה בו כמו ברק. כל כך התרגשתי שפשוט לא יכולתי לדבר. גם ג'ו פשי, קשקשן גדול בסרטים, הוכיח את ההיפך הגמור בשנת 90,' כשזכה באוסקר על תפקידו ב"החבר'ה הטובים". פשי עלה לבמה, אמר רק "תודה רבה" ונעלם. זמן קצר לאחר מכן, כשעלה שוב כדי להציג את שיר הנושא מתוך "שכחו אותי בבית", הודה שהוא עדיין המום ולא יכול לדבר. אבל השתיקה המשעשעת ביותר שייכת לג'ין וויימן, שקטפה את פרס השחקנית ב-48' עבור תפקידה ב"ג'וני בלינדה". בסרט גילמה וויימן חירשת-אילמת, וכשעלתה לבמה אמרה בפשטות: אני מקבלת את הפרס בידיעה שהוא ניתן לי רק בגלל שסתמתי את הפה. נראה לי שאעשה את זה שוב.

המאוהבים

ויש כאלה שגם מילים לא מספיקות להם. הכוכב הגדול של טקס 99' היה ללא ספק השחקן והבמאי האיטלקי רוברטו בניני, שסרטו "החיים יפים" זיכה אותו גם בקטגוריית הסרט הזר וגם בפרס השחקן הראשי. כשסופיה לורן הודיעה על הזכייה בסרט הזר, טיפס בניני על כסאות האולם והתחיל לקפץ מעל ראשי האנשים ההמומים. תודה, תודה סופיה, צעק. אני רוצה להיטלטל בין גלי יופייך. זה רגע של עונג, אני רוצה לנשק את כולכם.... אם זה לא מספיק, אז כשעלה לבמה בפעם השנייה הוסיף ואמר: אני רוצה להיות יופיטר ולעשות אהבה עם כולכם. זה הכל שאלה של אהבה. גם קובה גודינג ג'וניור, שקטף ב-97' את אוסקר המשנה עבור תפקידו ב"ג'רי מגווייר", לא ממש חסך במילה "אהבה". בנאום היפראקטיבי במיוחד הוא השתדל להביע את אהבתו לשותפו לסרט, טום קרוז, וכמעט לכל יצור קיים. אני אוהב אתכם, צרח. טום קרוז, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך אחי. אני אוהב אותך בנאדם. כולם, אני אוהב אתכם, אני אוהב את כולכם, אני אוהב אתכם!. אבל מחוות האהבה הביזארית מכולן שייכת לאנג'לינה ג'ולי, שקטפה לפני שנתיים את פרס המשנה עבור "נערה בהפרעה". ג'ולי, שהגיעה לטקס מלווה באחיה הגדול, זיכתה אותו בנשיקה אינטימית במיוחד כשנודע על זכייתה, ואף פתחה את נאומה במילים: אני כל כך מאוהבת באחי עכשיו. היא אף טרחה להצהיר שהיא מאוד מאושרת כרגע, משום שאחיה אמר לה זה עתה שהוא אוהב אותה. לידיעת המודאגים, ג'ולי הרגיעה מעט את המצב כשנישאה זמן קצר אחר כך לבילי בוב תורנטון. השניים, ככל הידוע, לא חולקים ביניהם כל קשר דם.

הרגשניים

אין ספק שאחד הרגעים היותר מביכים בטקסים האלה הוא השלב שבו הכוכבים הגדולים והנערצים מתרגשים ומתייפחים כמו תינוק. כך קרה עם אל פצ'ינו שזכה ב-93' בפרס השחקן על "ניחוח אישה", אחרי שנים שבהן היה רק מועמד. שברתם לי את הרצף, אמר השחקן במבוכה, והודה שכוס מים לא היתה מזיקה לו עכשיו. באמצע רשימת התודות הארוכה שלו הוא אף עצר לרגע, התנצל, וביקש את סליחת הקהל כי אני לא רגיל לזה. גם קווין ספייסי, שכבר היה אמור להתרגל לסיטואציה, אחרי שארבע שנים קודם קטף את אוסקר המשנה עבור "החשוד המיידי", יצא בנאום מרגש ביותר בטקס שנערך לפני שנתיים, כשזכה בפרס השחקן עבור "אמריקן ביוטי". בין היתר הודה ספייסי לאמו שנכחה באולם ואמר: אמא, לא אכפת לי מה אומרים על זה שאני מביא אותך תמיד לטקסים, כי אני גאה בך ואוהב אותך. הכוכב הקשיש מיקי רוני נשא ב-83' נאום סוחט דמעות אחרי שקיבל מהאקדמיה אוסקר על מפעל חיים. האוסקר היחיד שבו זכה לפני כן היה בגיל 19, ובנאומו אמר: בגיל 19 הייתי הכוכב מספר אחת בעולם. בגיל 40 אף אחד כבר לא רצה אותי. גם סטיבן ספילברג הוכיח, ב-89,' שאפילו אם אתה נחשב לבמאי-על עם רשימה ארוכה של שוברי קופות, זה עדיין לא זה בלי הפרס הגדול. אחרי שנים ארוכות שבהן היה רק מועמד, קיבל לראשונה את הפרס הנחשק עבור "רשימת שינדלר". אני מרגיש כאילו שתיתי מים אחרי הבצורת הכי ארוכה בחיי, אמר. אני רוצה להודות לאשתי, לאמי, ולששת המיליונים שאינם יכולים לצפות בנו.

הפוליטיקאים

ויש גם כאלה שבוחרים לנצל את המעמד ולשאת מעל הבמה איזו הצהרה בעלת משקל. כך, לדוגמה, עשה סטיבן סודרברג שקטף בשנה שעברה את פרס הבמאי על "טראפיק", ובמקום למנות שורה ארוכה של תודות העדיף להתייחס לבעיית הסמים בארהב. סוזן סרנדון (שב-94' היא ובעלה טים רובינס הכריזו מעל אותה במה על תמיכתם בזכותם של פליטי האיטי להיקלט בארה"ב) ניצלה ב-96' את ההזדמנות להביע את התנגדותה לעונש המוות, אחרי שקטפה את הפרס עבור תפקידה ב"גבר מת מהלך". ג'יין פונדה זכתה ב-72' בפרס השחקנית עבור תפקידה ב'נערת הטלפון והבלש', כשבאותה שנה גרמה למהומה גדולה כשהצטלמה לצד חיילים צפון וייטנאמים צוהלים, כמחאה על המלחמה. בטקס היא העדיפה לא לשלהב מחדש את הרוחות, אבל אמרה: יש הרבה דברים שצריכים להיאמר, אבל אני לא אומר אותם הערב. מי שלא נקטה צעד דומה, וחבל, היתה ונסה רדגרייב, שב-78' נשאה את אחד הנאומים הקיצוניים ביותר, לפחות מבחינתנו. לפני הזכייה תקפה רדגרייב שורה של אנשים, שלטענתה ביקשו מחברי האקדמיה לא להצביע עבורה עקב תמיכתה בפלסטינים. כשרדגרייב זכתה בסופו של דבר, נשמעו קריאות בוז מהקהל, אבל היא לא נתנה לזה לעצור בעדה. בנאומה האשימה בין היתר את הוליווד שמרשה לעצמה להיות מאוימת על ידי חבורה קטנה של ציונים, שהתנהגותם מהווה עלבון ליהודים בכל רחבי העולם. נאומה של רדגרייב עורר תגובות נזעמות ביותר, מה שגרם אפילו לשחקן-תסריטאי פדי צ'יפסקי לעלות לבמה ולומר עד כמה הוא נגעל ומזועזע ממה שהיא עשתה.

החנפנים

וכמעט בכל טקס אפשר למצוא גם את אלה שמתקשים להאמין למזלם הטוב, ומבקשים דבר ראשון להודות לחבריהם לאותה קטגוריה - שאינם חלילה שחקנים פחות מוכשרים מהם, אלא פשוט חסרי מזל. דסטין הופמן, שקטף את הפרס ב-80' עבור תפקידו ב"קרמר נגד קרמר", אמר: יש בי רגשות מעורבים לגבי הפרס. אני לא מוכן לקבל את הרעיון ששחקנים נאלצים להתחרות זה בזה או שניצחתי שחקנים אחרים. לא "ניצחתי" את ג'ק למון, אל פצ'ינו או פיטר סלרס. הפרס שאני מקבל הוא הפרס עבור כל המועמדים. גם ג'ק ניקולסון, שזכה ב-98' עבור "הכי טוב שיש", דאג לשבח את ארבעת השחקנים שהתחרו איתו ולהחמיא להם, וכך עשה גם מייקל קיין שזכה לפני שנתיים באוסקר משנה עבור "תקנות בית השיכר". אבל אקט המחווה של ז'ולייט בינוש, שקטפה ב-97' את פרס המשנה עבור הופעתה ב"הפצוע האנגלי", לא צלח בצורה כל כך חלקה. בינוש, שזכתה באופן מפתיע, עלתה לבמה ואמרה שלא הכינה נאום משום שהיתה בטוחה שלורן באקול תזכה ושמגיע לה לזכות. אבל באקול בת ה-73, שמעולם לא זכתה בפרס ונחשבה לזוכה הוודאית על תפקידה ב"שתי פנים למראה", התקשתה לקחת חלק במשחק המזויף, ובמקום לחייך בצביעות, פשוט לטשה בבינוש עיניים המומות.

השחצנים

ויש כמובן כאלה שחושבים שהם לא צריכים להודות לאף אחד, פשוט מפני שהם בטוחים לגמרי שהפרס מגיע להם. הנאום המפורסם ביותר בתחום הזה שייך לסאלי פילד. ב-80' היא זכתה לראשונה באוסקר, עבור תפקידה ב"נורמה ריי", ונשאה נאום סולידי למדי, אבל ב-85' היא כבר נתנה לפסלון המוזהב הזה לעלות לה לראש. אחרי שנודע לה שזכתה שוב, עבור "מקום בלב", היא עלתה לבמה ואמרה לקהל: אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שאתם אוהבים אותי! אתם באמת אוהבים אותי!. המשפט הזה הפך למצרך מבוקש במגוון מופעי סטנד אפ ופרודיות, אבל פילד לפחות הצטרפה לגל. לפני שנתיים היא השתמשה במשפט הזה כשכיכבה בפרסומת טלוויזיה, ובעלה לשעבר, המפיק אלן גריסמן, מספר שהם כמעט השתמשו במשפט הזה בסרט "בועות של אהבה", הדמות של סאלי היתה אמורה להגיד את זה כשהיא מקבלת פרס, אמר למגזין "פיפל". אבל סאלי חשבה בסופו של דבר שזה יוציא את הצופה מהסרט ויזכיר לו מי היא במציאות. גם שירלי מקליין הוכיחה, ב-84,' שהיא לא סובלת מחוסר ביטחון עצמי, אחרי שקיבלה את פרס השחקנית עבור "תנאים של חיבה" ואמרה אני בהחלט ראויה לזה. גישה דומה נקט בן ג'ונסון, שקטף ב-72 ' את פרס המשנה עבור הופעתו ב"הצגת הקולנוע האחרונה", ותוך כדי קריצה לפסלון אמר: הוא לא יכול היה ליפול לידיים יותר נכונות. אבל אין ספק שתואר השחצן הגדול ביותר שייך לבמאי ג'יימס קמרון. ב-98' זכה סרטו "טיטאניק" ב-11 פרסי אוסקר, כולל פרס הבמאי. כשקמרון עלה לקבל את הפרס הוא שאג אני מלך העולם, תוך שהוא שוכח שבכל זאת מדובר רק בקולנוע. כמה שעות אחר כך נשאלה אשתו, השחקנית לינדה המילטון, אם היא חושבת שכמות האוסקרים המרשימה תשנה את בעלה. הוא תמיד היה אידיוט, השיבה המילטון, כך שאין דרך אפשרית למדוד את זה. השניים, אגב, התגרשו כמה חודשים אחר כך.