אילו ל"אליטות" בשמאל הישראלי הייתה טיפה של יושר אינטלקטואלי וקמצוץ של אחריות לאומית, הן היו מתייצבות היום בראש המחנה התובע את גירוש הערבים מהארץ.
כאשר השמאל כפה, ביהירות ובכוחניות האופייניות לו, את תהליך אוסלו, הוא נתן מעין התחייבות מרגיעה שהכל "הפיך". כלומר, אם ניסיון אוסלו לא יעלה יפה - ניתן לחזור ממנו ללא קושי רב. מי לא זוכר את ההתרברבות המצ'ואיסטית שלהם כי אין כל סכנה בוויתורים המפליגים לפלסטינים – לא במתן שטחים נרחבים ולא במתן כלי נשק - שהרי כוחה של ישראל גדול בהרבה מזה של הפלסטינים, ואם יעיזו בכל זאת להתעמת אתה, הם ישותקו בקלות רבה. מי שכח את הביטול השחצני שבו הם התייחסו לאזהרות, הן מצד גורמים מקצועיים בקהיליית המודיעין והן מצד יריבים פוליטים, שייווצר מצב שבו האלימות הנוראה המשתוללת זה שנתיים בשני צדיו של הקו הירוק תהיה בלתי נמנעת. מי לא זוכר את הלעג שבו הם פסלו התראות מפני המציאות הטרגית שהיא מנת חלקנו היום. מי לא זוכר את ביטויי הגינוי והגנאי שהוטחו בכל מי שהעז להביע ספק בנבואותיהם הוורודות?
ועכשיו, כשכל תחזיותיהם התבדו, התנפצו לאלף אלפי רסיסים מדממים על סלעיה האכזריים של המציאות המזרח תיכונית, עכשיו שחלום השלום שלהם הפך – בדיוק כפי שהזהירו - לחלום הבלהות של כולנו, הם עדיין מתעקשים שלא טעו בדרך, שמדיניותם הייתה נכונה ונבונה כאחת, ששיקול דעתם היה ללא דופי, נטול כל פגם וכל פסול. חסיני עובדות, אטומים ועיוורים, כאילו אדישים להרג המתחולל סביבם, הם מטיפים בקנאות בלתי נתפסת להמשיך וללכת אחרי מקסם השווא שלהם, ולוותר עד לוויתור המיתולוגי האחרון. זה הוויתור שרק אם נאות לעשותן - יבוא השלום לאזור. כולם אשמים: המתנחלים, נתניהו, שרון, ברק, הגישה המדורגת של הסדרי ביניים, הר הבית, גולדה מאיר ואפילו ערפאת. כולם - חוץ מהם.
אבל לאט לאט, אולי לאט מדי, מתחיל הציבור להבין עד כמה הולך שולל, עד כמה הוטעה. התמיכה (כמעט כמיהה) הגוברת ברעיון הטרנספר משקפת התפכחות מהאשליה שמכר השמאל. היא משקפת את ההבנה שלא קיימת פשרה שתוביל לסיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים.
לא ירחק היום שבו נתבע מאותם "החלילנים מהמלין", שהובילו אותנו בדרך ללא מוצא של יגון ומוות, לממש את ההבטחה שלהם וליישם את האפשרות ל"הפיכות" המצב. יהיה עליהם להתייצב בחזית אלה הדורשים את סילוק הפלסטינים אל מעבר לירדן, למזרחה של פלסטין. האליטות בשמאל הישראלי ראו עצמן מאז ומתמיד כאצולת מדינה. והאצילות, כידוע, מחייבת.
ד"ר מרטין שרמן, מרצה למדעי המדינה, אוניברסיטת תל אביב
