אני לא יודעת היכן אתה עכשיו. בימים האחרונים לא דיברנו. תחילה מפני שכבר לא היה מה לומר, כי שנינו ידענו שתורה של בית לחם יגיע, ואחר כך כי לא ענית לטלפון. אני לא יודעת אם הטלפון פועל, אם יש לך ולאיבתיסאם וליסמין בת השנתיים אוכל ומים וחשמל ואפשרות לחמם מעט את הבית היפה שבניתם. אם אתם מרגישים בו בטוחים, כי לא עשיתם כל רע לאיש. אם אתם חיים.
בימים רגילים אתה גר מרחק מאתיים פסיעות מכנסיית המולד: עברנו את הדרך הזאת יחד, לפני ואחרי מיסת-חצות, כל שנה, מאז ששנינו היינו צעירים די הצורך להאמין בניצחונם של אנשים מתונים. אחר כך התחוור לשנינו שכוחותינו דלים, שמנהיגינו קנאים, שבתוכנו יושבת שנאה עזה מכל רצון לחיות בשקט.
היו כמה חודשים של חשמל באוויר, של תקווה לשינוי גדול, לגל של תבונה מדינית שישטוף את כל העכורים אל תוך הביוב של ההיסטוריה. זה לא קרה. זוכר את הלילה של רצח רבין, כשצלצלת לשאול מה יהיה עכשיו ואמרתי לך שאני מבוהלת, ואת ראשון הפיגועים הגדולים של שנת 96', כשאני צלצלתי לשאול מה יהיה ואמרת שאתה מבוהל? ואמרנו שצריך לעשות מעשה ולא ידענו מה טיבו, כי ימי ההפגנות שחוללו מציאות חדשה כבר חלפו, וימי המנהיגים שכל הכוונות המדיניות שלהם נבחנות מבעד לכוונות של רובה, שבו כמו סיוט לרדוף את היום-יום שלך ושלי.
אין בי יוהרה די הצורך לחשוב שמצבך טוב משלי. מאז אוקטובר 2000 איבדנו בהדרגה את תחושת הביטחון כאן, בעוד שאתה מאבד הרבה יותר מזה: לא הצלחתי לאתר את החייל שירק עליך במחסום וקרא לך בערבית עילגת "יא אחמד מסריח". לא עזר לך הדרכון האמריקני כדי לשכנע את השלטונות שאתה בן אדם. בהדרגה, איבדת את חירות התנועה, את היכולת להתפרנס, את תחושת הסיפוק הפשוטה של אדם שיכול להתבונן במראה ולומר, "לא עשיתי רע לאיש ולפיכך גם לי לא יעשו רע".
ובשיחה האחרונה שלנו אמרת לי שכדאי להיזהר מאלה שרוצים כל כך למות, ואני אמרתי שכדאי שתמגן את הבית מפני ירי בלתי צפוי, לגמרי בטעות, של אלה שרוצים לנקום באלה שרוצים למות.
כמה אנשים – בינינו וביניכם – יודעים כי דמי לא סמוק משלך ושלך לא אדום משלי? כמה נותרו עוד, וכמה כוח נותר בהם, כדי לצעוק את זה בראש חוצות, מבלי להיתקל בזעם המאורגן כל כך של השלטונות – גז מדמיע מזה ואישום בשיתוף פעולה מזה? כמה פעמים ביקשת לצרוח ואי אפשר היה, בגלל הפחד? כמה פעמים נמנעתי במורך לב מן הצעקה, בגלל הייאוש?
אני שואלת אותך כי כבר אין מישהו אחר, וגם אתה כבר לא עונה. כמה אנשים צריכים עוד למות בין הים לירדן כדי ששוב נוכל לדבר? לדבר עד שיחלפו מן העולם קדושת הכיבוש מזה וקדושת המוות מזה, ואחר כך לחייך מעט ולדבר עוד ועוד, עד שאחרון הטנקים המקיפים את כנסיית המולד יימחה מזיכרונו של אחרון הילדים שראו ונבעתו ולמדו לשנוא, עד שנשמע כאן קול רעם ונדע שהוא רעם, ולא אות לסירנות שיגיעו בתוך דקות.
אני שואלת אותך מכוח הידידות. מנהיגיך ומנהיגי לא יודעים כעת להשיב על שאלות פשוטות של בני אדם. אני מניחה שבייאושי ובייאושך, כל שהיינו רוצים כעת הוא שמנהיגים נבונים מהם יקשרו את ידי הנצים ויציבו להם גבול, ובנחישות ובמתינות ובראייה בהירה, ראייה אנושית פשוטה, ישיבו לך את הכוח להתבונן במראה ולהאמין בטוב, ולי – את הכוח להתבונן בה מבלי להתבייש.
