אחרי הייאוש, נשאר הצחוק

"כשאתה רואה את המתים-החיים ואת ערימות המתים מונחות לפניך, אתה שואל את עצמך איך תוכל אתה לבטא את זה. הציור יכול לבטא רק סמלים אבל לא את הפחד. הבריחה שלי היתה לקו של קריקטורה", מספר הצייר יעקב (קובה) צים, מגיבורי סרטה התיעודי של חדוה גלילי-סמולינסקי, שהופק על-ידי הרשות השנייה וישודר היום (שני, ערב יום השואה) בשעה 18:30 בערוץ 2.

"מעבר לדמעות" מתעד קבוצת אמנים ניצולי המחנות שיצרו בגטו תוך שימוש בהומור שחור, בקריקטורות ובסאטירה ככלי מרידה וכמנוף שייתן להם את הכוח לעבור את החיים במחנה. ביצירותיהם הם משתמשים בזוועות היומיום וצובעים אותן בצבעים שיהפכו את הייאוש לנסבל. "קריקטורה זה לא צחוק, הומור אינו צחוק", ממשיך צים ואומר, "אלא הוא כאשר למרות הכל צוחקים. זה כוח של האדם, זו תחושה, אופי, השקפת עולם, אסתטיקה פנימית וחיצונית. מי שלא שמר על ניקיון פיזי ורוחני התמוטט מהר מאוד".

כשהגיע לאחד ממחנות הכפייה בהן עבד, מספר צים, אולץ לעבוד בביב של בוץ שחור. בימים הראשונים התלונן על כך שהוא נראה כמו מנקה ארובות. "מוטב לצאת מהעבודה שחור כמנקה ארובות מאשר לצאת כעשן מארובת אושוויץ", אמר. סוג ההומור הזה ליווה גם את יצירתו של אריה בן-מנחם, שיחד עם ידידו הצלם מנדל גרוסמן, שנרצח על-ידי הנאצים, יצר פוטו-מונטאז'ים בציורי אקוורל. "ציטטתי את האמרות שנפוצו בגטו", הוא מספר, "ואחת מהן היתה 'מה זה שקט בגטו? כשאנשים מתים'".

גם בציוריו של יוסף באו נעשה שימוש בהומור מאקברי. באו ניצל על-ידי אוסקר שינדלר, ועד היום שומר את מזוודת הצבעים שעברה איתו את כל תקופת המלחמה. באחד הציורים, "היהודי הצלוב" הוא נראה בכתונת הגטו המפוספסת שלו עליה רשום מספרו האישי, כשהוא צלוב על גדר התיל. בציור אחר נראים יהודים עוברים בשערי הגטו ויוצאים כעשן דרך הארובה. ציור נוסף מראה חתונה יהודית של שלוש נשים – סיפור חתונתו שלצורך קיומה נאלץ להתגנב למחנה הנשים כשהוא מחופש לאישה.

בשביל תומאס פריטה האס, בנו של הצייר המנוח ליאו האס, ציורי אביו הם הזכרון הכמעט יחיד מילדותו, שאוגדו בספר ילדים המוקדש לטומי. "הספר הוא ספר חלומות של אבא בשביל הבן שלו אחרי המלחמה", הוא אומר ומעלעל בדפיו המקוריים של הספר, בו מצוייר בצבעים ורדרדים טומי הקטן שרוצה לאכול.