שתף קטע נבחר

האם אנו יודעים איך לזכור

הרעל הממאיר של האנטישמיות אמנם הובס רשמית וטכנית ב-1945 אבל עודנו מכה שורשים

זה היה כמעט לפני שישים שנה, מיד לאחר הפסח. כרוזים בשתי שפות – גרמנית והונגרית – הודיעו על הקמת גטו בעיירה קטנה, אי שם בהרי הקרפטים. כל היהודים נדרשו לעקור לשם עם כל חפציהם בתוך שלושה ימים. פירושו של אי ציות היה מוות. לפני כמעט שישים שנה...
מה קרה לזיכרונות שלנו? היכן אפשר למצוא אותם? מה קרה לכאב שריווה אותם? העצב עשוי לדלג על פני דור או שניים. האם העצב שלנו טרם הגיע אלינו? האם הגיע שלא במלואו? במובן מסוים איננו יודעים איך להתאבל. האם אנו יודעים איך לזכור?
איננו יודעים אלא זאת: בדיוק כשם שהרוצח היה נחוש בדעתו למחות את החיים היהודיים ואת הזיכרון היהודי, כך מוטל עלינו לשמר אותם.
הצורר הגרמני וסייעניו המקומיים חנקו, טבחו, רצחו והמיתו בכל דרך שהיא את קורבנותיהם היהודים, ואחר כך העלימו אותם. כך נהרג כל יהודי פעמיים. מעולם לא היו בתולדות עמנו יהודים כה רבים שנעשקו מזכותם להיטמן בקבר ישראל. זכרונותינו הם עתה בתי-העלמין שלהם.
אנו מאמינים שיש לזיכרון סגולות-יקר משלו אבל גם מגרעות משלו. נבצר ממנו לספוג יתר על המידה. הוא בררני. לכל המוטב אנו משמרים בו מה שנודע ומה שנחווה באורח בלתי אמצעי; אבל מה על מה שלא היה כזה? כמה משפחות וקהילות הושמדו מבלי להותיר אחריהן שום שריד של ממש? מי יגולל את סיפורן ומי יעיד עליהן?
השאלות האלה רודפות רבים מאתנו מדי שנה בשנה, לקראת טקסי יום השואה הנערכים בישראל ובכמה מחלקי הפזורה. אבל יש שאלה אחרת, חשובה לא פחות: האם אנו והעולם למדנו משהו מן הזיכרונות האלה? ואם למדנו, האם כולנו למדנו אותו לקח עצמו?
במבט ראשון, המצב נראה מעודד. הספרים המתפרסמים על השואה רבים מכפי שהיו בעבר. סרטים, מחזות, תערוכות, ועידות, ויכוחים אקדמיים, תוכניות טלוויזיה: הנושא נעשה פופולרי.
ועם זאת, העבר חי בהווה. הרעל הממאיר של האנטישמיות אמנם הובס רשמית וטכנית ב-1945 אבל עודנו מכה שורשים. מכחישי שואה, שיסודות עלומים מממנים אותם, פועלים בחמש יבשות. פורטוגלי חתן פרס נובל, שהעיתונות העולמית לא דיווחה על אי-רגישותו, העז להצהיר כי מה שהגרמנים עשו ליהודים הוא מה שישראל עושה לפלסטינים. בתי קברות יהודיים מחוללים בארצות רבות, בתי כנסת נשרפים בצרפת, יהודים ומוסדות יהודיים מותקפים בגרמניה ובבלגיה.
מה יקרה כאשר יסתלק העד האחרון? תשובתנו היחידה היא שהמאזין לעד נעשה בעצמו לעד.
ומה על הרוצחים-המתאבדים? אני יודע, זה סיפור אחר.
האומנם?

אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום



לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום איי פי
טקסי יום השואה באירופה
צילום איי פי
מומלצים