שתף קטע נבחר

מיומנה של למה בוליביאנית

תמרה ומקס נסעו לאגם המלח, הסלאר, וצירפו אליהם למה שרצתה להחליף אווירה. מיד אחרי שחמקו מהמשטרה, ולא לפני שקשרו את הלמה על הגג, הגיעו למרחבי הלובן המלוח האינסופי. היה באמת נפלא אבל בסוף כולם הסכימו שאין כמו בבית

מישהו ניסה פעם לנסוע 14 שעות באוטובוס כשיש לו צוואר באורך של מטר וחצי? אני כן, ואני יכולה להגיד לכם שמדובר בחוויה לא קלה. בימים האחרונים, שבהם מצאתי את עצמי מטיילת בבוליביה עם הזוג הישראלי תמרה ומקס, הנסיעות היו החלק הכי קשה. ככה זה כשאת למה, חברות הנסיעות לא ממש מתחשבות בך.

 

אז למה בעצם הצטרפתי אליהם? כי אני נמצאת באותו המקום מאז שנולדתי לפני 15 שנה בערבות דרום בוליביה, וקצת נמאס לי מהרי האנדים שמסביבי. הזוג הזה נקרה בדרכי כשהיה בדרך למכרות של פוטוסי, בדיוק כשרציתי להחליף אווירה. בהתחלה, איזו פדיחה, הם לא היו בטוחים אם אני אלפקה, למה או ויקוניה. אבל מיד נחלצתי מהמבוכה והסברתי להם בפשטות, אתם רואים את האוזניים האלה? את הגובה הזה? אז איך אפשר בכלל להתבלבל?

 

בכל אופן, אני לא אחת כזו שנוטה לשאול יותר מדי שאלות, וכשהם הציעו לי להצטרף אליהם להמשך הטיול באגם המלח, הסלאר, אפילו לא שאלתי למה. באופן כללי, אני חושבת שמשתמשים במילה הזו הרבה יותר מדי.

 

המשטרה חוקרת

אבל לפני כל הסיפור, אני רוצה לספר על תלאותינו בדרך, שהיו גם המפגש הראשון שלי, למה שומרת חוק שכמותי, עם המשטרה המקומית. כדי להירשם לטיול ג'יפים בסלאר נכנסנו לסוכנות נסיעות מומלצת והזמנו ליום המחרת סיור עם מדריך באנגלית, בחברתם של שני תיירים בלגיים נוספים. קנינו בשוק חטיפים, יין והרבה מים. בבוקר שלמחרת התייצבנו בסוכנות, מוכנים ליציאה. אך אבוי, התברר שהבלגים הזמינו מראש סיור פרטי ושילמו על כל הג'יפ, כך שלא יכולנו להצטרף אליהם.


אני וחברה, נעים מאוד (צילומים: מקס רובין) 

 

הסוכנות הבינה את המצב ומיד שידכה אותנו לג'יפ אחר שהיה אמור לצאת באותו היום, אך ללא מדריך באנגלית. הם כבר מבינים ספרדית לא רע, הזוג שלי, אבל בכל זאת העדיפו סיור באנגלית כדי לא לפספס את ההסברים. נציגת הסוכנות נלחצה והסבירה להם שהיא תכננה שהם ימלאו את הג'יפ שאמור לצאת בכל רגע (אני במילא נועדתי לשבת על הגג). אך הם השיבו שזה לא הסיור שהזמינו, ולכן לא ייצאו אליו. מה עושים במקרים כאלה? קוראים למשטרה, כמובן.

 

וכך, מצאנו את עצמנו בחדר אחד, נציגת סוכנות עצבנית, זוג ישראלים שמתפללים שהדרכונים שלהם לא יעזרו לאיזה שוטר להגר לספרד, למה אחת שרמנטית להפליא (פתוחה להצעות) ושוטר חייכן על אופניים. הנציגה דקלמה בפני השוטר את הסיבה שבגללה עליהם לשלם את מלוא עלות הסיור בין אם ישתתפו בו ובין אם לאו, והשוטר החמוד, עוד לפני שהקשיב לגרסאות שני הצדדים, פסק: "הלמה באה איתי". לא, סתם, הייתי רוצה. למען האמת הוא אמר שהזוג חייב לשלם, אז כל שנותר לנו לעשות הוא לצאת לסיור שלא הזמנו.

 

מלח הארץ

אחרי חצי יום בג'יפ, הרבה אבק ומוסיקה בוליביאנית, הגענו לסלאר ושכחנו מהתקלה עם הרשויות. המקום היה קסום וחלומי – רק לבן ולבן בעיניים. לאן שלא מסתכלים מלח, מלח ועוד קצת מלח. דילגתי לי בשמחה במרחבים העצומים, שאפתי לריאותיי את האוויר הקריר והיבש והחלטתי - אני למרעות פוטוסי לא חוזרת.


מה יותר טעים - מלח או למה מטוגנת?

 

תוכניותיי נקטעו בפתאומיות ברגע שהלשון שלי נגעה במלח והבנתי מהו טעמו של המזון שהסלאר מציע לי. האופציה השנייה לארוחת הצהריים היתה לאכול יחד עם הקבוצה, שבאותו הרגע התענגה על בשר למה מטוגן. אתם יכולים לנחש איך הגיבה הקיבה שלי לעצם המחשבה.

  

הלובן הבוהק והאינסופי של המלח גורם למבקרים לגלות את נפלאות המשחק בפרופורציות. גם הזוג שלי, שתמיד מנסה להיות מקורי, לא הצליח להימנע מלתכנן את יצירות האמנות אותן ינציחו במצלמתם בסלאר.

 

גמדים בקופסת פרינגלס

למשל, ראיתי צילום של שני אנשים העומדים במרחק ונראים כאילו הם גמדים שיוצאים מתוך קופסת פרינגלס שהועמדה קרוב למצלמה. את הנסיעה העבירה הבחורה (שכחתי את שמה) בנסיון להמציא את הצילום שעוד לא צולם. אחד מטגן את חבריו על מחבת? "בין ד'ר". מישהו בולע את החבר שלו? "דאן ד'ט". בסוף לא היה מספיק זמן לכל התמונות שרצו לצלם, ואני בקושי הצלחתי לדלג מחוץ לג'יפ בין כל התרמילים שזרקו עלי חברי הקבוצה.

 

בעצירה הבאה החברים שלי נפלו למלכודת התיירים וקנו פסלון של למה עשוי מלח. באותו הרגע התפכחתי. אם הם צריכים פסלונים של למה כדי לשים על המדף בבית כנראה שהם לא צריכים את המקור. בסדר, אני אתמודד. אני אשאר לי פה בבוליביה. בין כה שמעתי שרק בלגן יש אצלם במדינה, כל הזמן מפגינים ושובתים, מאיימים וכותבים דו"חות. נראה לי שאפילו אם אני הייתי בשלטון שם היתה לי יותר תמיכה מאשר לממשלה הנוכחית. מילא.

 

אחרי שלושה ימים מתוקים אך מלוחים, נפרדנו אני והזוג. הם החליטו שהגיע הזמן לחזור הביתה, לא יודעת, אולי יש להם שם איזו למה אחרת שמחכה להם. יש לי תחושה שהבחורה קצת מתחמקת מסיכומים ולכן נחסך מכם ה"אלה היו שבעה חודשים נפלאים..."

 

כן, בעוד זמן קצר היא תשב בחדרה בישראל ותיזכר בכל הקטעים שעברו עליה ולא תצליח לתאר במילים, בכל האנשים המעניינים שפגשה, בכל הנופים שאפילו לא יכלה לדמיין שקיימים ובטח תגיד לעצמה - אני עוד אחזור לשם. ואני, שכבר שבתי לחברותיי בפוטוסי וקצת מתגעגעת, יכולה רק לומר לה - למה לא.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
כאן נולדתי. מכרות פוטוסי
צילום: מקס רובין
בכל זאת הגענו, למרות הכל
צילום: מקס רובין
אבל זה מלח! לפלמינגו כנראה לא מפריע
צילום: מקס רובין
הצילום שלא צולם. נפלאות הפרופורציות
צילום: מקס רובין
מומלצים